האירועים האחרונים בארצות הברית מעלים את השאלות על ההבדל שבין החוק לבין מוסר: בעוד שהחוק מנסה לתקנן את היחסים בין בני אדם באשר הם, הוא מחסיר מהמוסר את מה שנוגע לאתיקה – זו שדווקא מבדילה בין אחד לשני. מכאן שהחוק, גם במקרה של סוגיית ההפלות בארה"ב, אינו מוסרי - אין דין האחד זהה לרעהו בשל כל הנסיבות, התכונות והסיבות.
דווקא ההיתר לקבוע חוקים אודות שיקולי כוחו של האדם על חייו, מניב תופעות כמו חירות הנשק, עונש מוות, רצח סדרתי, טבח, עבדות, גזענות והפלות. יש בה בדמוקרטיה גרעין פשיסטי ורודני, משום שפירוש החוק בידי האחד והחלשת מנגנון הענישה, מעניקים זכות לפגיעה באחר. בתרבות שלנו נולד ה״מגיע לי״ שגודע את ה״ואהבת לרעך כמוך״. באורח פרדוקסלי, הכוח בידי המחוקק מקנה שיוויוניות בין השחורים ללבנים בעניין סוגיות שכורכות את האדם בבסיס המשותף הצר ביותר, שהינו המין הביולוגי.
ההתרחשויות הללו מחזירות אותנו לדברי זיגמונד פרויד לאלברט איינשטיין בחליפת מכתבים ביניהם, לפיהם ההפתעה של המלחמה היא הבוגדנות שלנו לגבי האמת, האמת אודות טבע האדם. שהרי הפיקציה תמיד הובילה את הריאליה: כך היה באסון התאומים וכך ב"סיפורה של שפחה" ששמה עלה שוב ושוב בסוף השבוע האחרון.
היכן שהדת מקנה לה מאמינים עיוורים, שם קמות שנאה ונקמה במקום בושה, אשמה וחיי רווחה. ועם כל זאת, הקורבניות הטבועה עמוק באדם, ובפרט באישה הזועקת לחירותה בשעה שעומדים לרשותה כל האמצעים למנוע מה שכביכול לא רוצה, כגון אמצעי מניעה לפני ואחרי, מעוררים תמיהה בהעדפתה את העיבור וסילוקו על נטילת שליטה א-פריורית. גם אם מטרת איסור ההפלות היא מפאת קדושת החיים על פי דת ואידיאולוגיה כלשהי, הרי שמצב עניינים זה מקדם בהיגיון את מרכיב האחריות לגורל וביטול הקורבניות בבחינת "טול קורה מבין עיניך", שמצביע על כך שהבעיה מקורה בנקודת המבט של מי שמוכיח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו