לאחר הקשיים שעברתי בניסיון למצוא סידור לינה ברפובליק המרכז אפריקנית, זרקתי את החפצים שלי בבית ההארחה של הכנסייה (מיסיון) שהפך לבסיס שלי במדינה. הראשונה שפגשתי במיסיון הייתה עיתונאית צרפתייה ששכרה את החדר מולי, ניקול (שם בדוי).
"באת לפה לעשות כתבה?" היא שאלה.
"לא סגורה על זה", אמרתי.
"את פרילנסרית?" שאלה אריאל.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"זה אומר שאת מגיעה לארץ מסוימת, מוציאה כתבות, מוכרת למספר עיתונים. זה מה שאני עושה".
"לא ידעתי שזה אפשרי בכלל".
"זה אפשרי אם את עושה את זה חכם. לוקח זמן עד שאת מוצאת מספיק עיתונים שיקנו ממך כתבות, ועד שזה משלם את החשבונות".
"כמה משלמים לך לכתבה?"
"250 יורו".
"זה פחות מכרטיס טיסה", השבתי.
"ואלף יורו לכתבה מצולמת, מאה לכתבת רדיו, ואת יורה לכל הכיוונים, ומוציאה חמש-עשר כתבות ממדינה אחת. אם את באמת רוצה להתפרנס מזה".
"וכמה כסף את צריכה כדי לחיות בצרפת?", שאלתי.
"אני לא חיה בצרפת. אני שוכרת דירה בעיר אפריקאית עם דיור וטיסות זולות."
"אהה".
"כל הכתבים הנחשבים נמצאים בסוריה, עיראק או בגבולות שלהם, מסקרים את דאע"ש והפליטים", אמרה ניקול. נפגשנו ב-2015 בעיצומה של התפשטות דאע"ש. "זה מה שהקהל רוצה. משם יותר קל למכור כתבות. אפריקה לא מעניינת אף אחד".
"אז איך את 'מוכרת' אותה?"
"אני מתמחה בכל אפריקה. מתישהו יקרה משהו איפשהו ביבשת, והעיתונים צריכים לפרסם את זה. הם לא ישלחו כתב לסומליה בגלל אירוע אחד, כי חבל על הכסף. כתב עצמאי לא יגור שם כל השנה בשביל 'אקשן חד פעמי'. אז אני טסה מארץ לארץ, מאירוע לאירוע, מתקשרת לעיתונים, מציעה את עצמי. וככה הפכתי ל'כתבת אפריקה'."
"את מתאמת את הכתבות לפני שאת נוסעת?"
"בגדול, כן. אבל בשביל זה העיתונים צריכים להכיר אותך, לענות למיילים שלך, להניח ששווה לקנות ממך כתבה. זה לא מובן מאליו. חוץ ממך, יש להם כתבים משל עצמם. ויש פרילנסרים אחרים. מתחת לפרילנסרים ה'מוכרים' יש שכבה של ניוביז. הם טסים לאזורי מלחמה בתקווה להוציא משם כתבה שווה מספיק, כזו שאחרים לא הוציאו ובכלום כסף, ואז אולי-אולי ערוץ תקשורת יקח אותה. אז הם לוקחים סיכון כפול – בטחוני, כי אין להם גיבוי, וכלכלי, כי רובם לא מוכרים מספיק כתבות, מפסידים כסף ונוטשים את התחום. היה לי מזל שפרסמתי כתבות כבר בניסיון הראשון שלי, בדרום סודן, בעזרת חברה מקושרת. תמיד הרווחתי מסיקור עיתונאי, חוץ מבסומליה. איזה כאב ראש, אלוהים. אתה מגיע לאזור עם אקשן אבל כל הכסף שלך הולך על אבטחה יקרה. בלעעע".
שנים אחר כך הגעתי לסומליה, ואז הבנתי על מה היא מדברת. אבל בשנת 2015, סומליה היתה הירח מבחינתי, וניקול העדיפה לסטות מהנושא הזה כי "זו היתה פשוט חוויה מרגיזה".
"את עשית שיעורי בית?" היא שאלה.
"מה זאת אומרת?"
"אני עושה מחקר חודש לפני שאני נוחתת במדינת היעד. קוראת על היסטוריה, תרבות, מחפשת נושאים, מתקשרת לאנשים. זה מה שצריך לעשות".
האמת, חשבתי שפשוט אזרום, כמו שעשיתי במדינות אחרות, ואכתוב על החוויות.
"אבל ככה כותבים בלוג תרמילאי", היא אמרה, "לא כתבה לגארדיאן". היא התיישבה על המיטה, יישרה את הכילה סביבה והמשיכה: "טוב, תעשי טובה, אל תסיימי כמו קאמיל לפאג'".
"מי זאת?" שאלתי.
"קאמיל לפאג' היתה עיתונאית-צלמת שהכרתי, גם פרילנסרית. היא הגיעה לדרום סודן, התנחלה שם תקופה ארוכה, מכרה משם כתבות. הקריירה שלה נסקה במהירות של טיל והיא התפרסמה בכל העיתונים הנחשבים. אחר כך היא עברה לכאן, גרה שנה ברפובליקה המרכז אפריקאית. הכירה את כל בנגי (בירת הרפובליקה המרכז אפריקאית, ת"ב), כולם הכירו אותה, העיתונים אהבו אותה. היו לה ביצים של שור. היא היתה רוכבת עם האופנוע שלה לבד בג'ונגל, מצלמת את המורדים. לפני כמה חודשים היא מתה מאש צולבת בין שתי קבוצות מורדים. הקימו בשבילה ועדת חקירה, יש פרס על שמה, יש הוקרה, הנצחה, אבל היא לא איתנו. הבנת?"
באופן מוזר, הזיכרון של הכתבת חסרת-המזל נתקע לי בראש לאורך כל הביקור. גם אנשים אחרים הזכירו אותה. "אומרים שזו לא היתה סתם אש צולבת", אמר לי עובד סיוע שפגשתי בבית הקפה, רגע לפני שהוא הזמין חשבון ועמד ללכת, "אומרים שזה איש עסקים זר, מפוקפק, שסידר שיהרגו אותה. לא חסר כאן אנשים כאלה".
בראיון שערכתי בהמשך (סיפור נוסף לפרקים הבאים), אחרי שהכנסתי את המצלמה לתיק ועמדתי 'להתקפל', חברו של המרואיין אמר – "את שמעת על קמיל לפאג'? אומרים שהיא חשפה שחיתות רצינית, ובגלל זה היא מתה 'מאש צולבת'. פחחח, אש צולבת. כולם שקרנים".
זו היתה שמועה עיקשת שהסתובבה בבנגי, אבל לא גירדה את התקשורת הזרה. ועדת החקירה הצרפתית הגיעה למסקנה שזו היתה אש צולבת, ההורים קיבלו את המסקנות, וזה נגמר שם. "אפריקה מלאה בשמועות", הסבירה לי ניקול, כשסיפרתי לה על השמועה, "אם תפרסמי כל תיאורית קונספירציה שאת שומעת בבית הקפה בלי הוכחות, את לא תצאי מזה. אל תעשי כתבות כאלה".
שנים אחר כך, מצאתי את עצמי בדרום סודן. וכמו משום מקום ובלי קשר, השם של קמיל צץ שוב, הפעם מתושבת מקומית. "אישה מדהימה", היא אמרה, "הרבה אנשים הכירו אותה. בכינו כששמענו שהיא מתה".
חוץ מקמיל, היו עוד שמות של עיתונאים שצפו בתודעה שלי במהלך חמש השנים הבאות, שבהן הכנסתי רגל לעולם העיתונות. עקבתי אחרי הרזומה שלהם, התרשמתי מהאומץ, ההקרבה, הכישרון העצום, היכולת להיכנס למקומות הכי קשים ולהוציא את הסיפורים הכי קשים, ובין ההשתאות והקצת קנאה, הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לזכור שהם כבר לא איתנו.
ניקול, שהייתה אמיצה אבל פרקטית, העדיפה "סיכונים מחושבים". אני חייבת הרבה לניקול, שהפכה ל"מנטורית" שלי. את הניסיון שלה היא חלקה בשעות הפנאי המעטות שהיו לה. היה קשה לתפוס אותה במהלך היום כי היא רצה מכתבה לכתבה עם ה"פיקסר" - תושב מקומי שעזר לה (בתשלום) למצוא את דרכה בעיר ולראיין את האנשים הנכונים. מידי פעם היא חזרה למיסיון, אמרה 'שלום' חפוז לשכניה ושוב ברחה עם הפיקסר, משאירה שובל אבק. היא תקתקה עבודה בזמן שאני גררתי את עצמי מהמיסיון לבית הקפה ובחזרה, מאוכזבת ממרואיינים שביטלו לי, אנשים שהבטיחו לעזור והתאדו. פגישות שאליהן נסעתי רק בשביל לחכות לאדם שהבריז. עם אפס כתבות ביד, הייתי רשמית מטיילת ולא עיתונאית.
התבכיינתי על זה בשיחות שלי עם ניקול. למרות שהיא היתה מנטורית מדהימה, ניקול לא היתה שותפה ב"אחוות הנשים", ושיתוף רגשות לא היה בתפריט שלה. ערב אחד הייתי מבואסת במיוחד, אחרי יום ארוך של הטרדות מיניות ברחוב. ניקול אמרה שזה כלום ושרק צריך להרביץ להם, מה שזכה לתגובה סוערת ממני, והתקפלות מצידה. "אין לי את זה", היא הודתה, "לפעמים חברה מתקשרת אליי ומנסה לפרוק את רגשותיה, לדבר על החבר שלה, ואני מנסה להקשיב ולעודד כמו שבנות אחרות עושות, אבל לא מצליחה. אני פרקטית מידי. אין לי כאלה סנטימנטים. יש לי הרבה אמפתיה למרואיינים שלי, עיתונאי צריך אמפתיה. אבל לא מהסוג שאת מחפשת".
אני חושבת שהתכונה הזאת עזרה לה לשרוד את העיתונות בלי לאבד את זה. אבל בין העצות הטובות שלה, היא היתה נוקבת, במיוחד כשזה הגיע להרגלי הזהירות שלי. אני זוכרת ערב אחד לקראת סוף הביקור שלי במדינה. היא התרעמה על "המטיילים המשוגעים האלה שבאים לאזורי מלחמה ולא יודעים מה הם עושים ואז קורה משהו והשגרירות שלהם על הרגליים או שהם סתם מתים מוות מיותר". היא התכוונה אליי כמובן.
אני התפרצתי: "ואת חושבת שיש בינינו הבדל?! אנחנו שוכרות חדר עלוב כי זה הכי זול בעיר, מסתובבות בלי אבטחה, ועושות אותו הדבר – מדברות עם אנשים. המורדים יכולים לחטוף את שתינו באותה מידה. להם לא איכפת".
"לפחות אנחנו העיתונאים באים לעזור למישהו", היא אמרה, "להביא את הסבל של האנשים לרדאר, להוציא את האמת. אם אתה הולך להקריב את עצמך, עדיף שתהיה לך מטרה ראויה".
אבל כבר הייתי בסוף הביקור, אחרי שכבר הבנתי איפה אני נמצאת עד כדי ייאוש.
"אני מבטיחה לך שאת לא עוזרת להם בשיט", אמרתי.
ביום למחרת, ניקול כבר סיימה לארוז והייתה בדרך לשדה התעופה.
"בעצם, אני אוהבת את מה שאת עושה", היא אמרה, "תשמרי על עצמך, כן? תכתבי לי כשיצאת מהמדינה".
לא שמעתי ממנה מאז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו