סינגפור מאיימת להעמיד לדין חברות האחראיות לכמה מהשריפות הקשות ביותר שנראו בשנים האחרונות באינדונזיה השכנה. מדינות האזור הולכות ונעשות מתוסכלות מול "אובך" סמיך, רעיל ועקשן המכסה את מדינות דרום-מזרח אסיה, במה שעלול להוביל לפירוק היחסים הדיפלומטיים ביניהן.
ראש ממשלת סינגפור, לורנס וונג, הודיע כי ממשלתו מחלקת מסכות לאזרחים בסיכון ופועלת מול מדינות האזור כדי להתמודד עם העשן. "במקביל, אנו בוחנים אילו חברות עשויות להיות אחראיות לשריפות", כתב וונג בפוסט בפייסבוק ביום חמישי, והוסיף כי הוא בוחן רעיון של "פעולה משותפת עם מדינות אחרות". לסינגפור עצמה אין מטעים או יערות משלה, אך מספר חברות המחזיקות בזיכיונות חקלאיים באינדונזיה פועלות מתוך עיר-המדינה.
עשן השריפות הוא בעיה חוזרת באינדונזיה, אך תנאי יובש קיצוניים השנה גרמו לכך שהעשן הסמיך נדד והגיע לסינגפור, מלזיה, ברוניי, מזרח טימור, ואף הגיע עד הפיליפינים ווייטנאם. מיליוני בני אדם מושפעים מהמצב: בתי ספר נסגרו, חלה עלייה חדה בתחלואת דרכי הנשימה, ומדדי זיהום האוויר הגיעו לרמות מסוכנות לבריאות.
"זכות בסיסית"
אזרחים במלזיה ובסינגפור משתפים ברשתות החברתיות תמונות של עריהם, בהן גורדי השחקים נעלמים בתוך הערפיח, והתסכול כלפי המדינה המאוכלסת ביותר באזור מגיע לנקודת רתיחה.
"שנה אחר שנה, העשן חוזר. זה פוגע בבריאות שלנו, סוגר בתי ספר, פוגע בעסקים ועולה לנו מיליארדים", כתב השבוע לי לאם תאי, פעיל חברתי ותיק ופוליטיקאי לשעבר במלזיה, במכתב פומבי. לדבריו, נדרשת אכיפה אמיתית ולא "רק מילים מנומסות": "יש לנקוב בשמות האחראים, לחקור אותם ולהענישם. אוויר נקי הוא לא טובה שאנחנו מבקשים. זו זכות בסיסית".
בעוד שאינדונזיה נאבקת בקביעות בשריפות יער בעונה היבשה, הלהבות הנוכחיות הן העוצמתיות ביותר מזה יותר מעשור. המצב מוחרף בשל שיטת "כריתה ושריפה" (Slash-and-burn) המשמשת לפינוי שטחים לחקלאות, בין היתר עבור תעשיית שמן הדקל, שאינדונזיה היא היצרנית הגדולה בעולם שלו.
אינדונזיה עוקצת
דיפלומטים באזור הציעו לסייע לאינדונזיה, אך הצעותיהם לא התקבלו מיד בברכה. ביום שני האחרון הצהיר גורם רשמי באינדונזיה כי המדינה "עדיין מסוגלת להתמודד עם זה בעצמה", ורק לקראת סוף השבוע הודיעה ג'קרטה כי תסכים לקבל סיוע. דיפלומטיה עדינה שכזו היא שגרתית בקרב איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN), המושתת על מעורבות שקטה ואי-התערבות בענייני פנים.
אך העצבים במרחב מתוחים. באמירה שעוררה סערה והפכה לוויראלית ברשתות, הדף ביום שבת שיאגנדה ניינגולאן, ראש סוכנות התקשורת הממשלתית של אינדונזיה, את הביקורת: "אנחנו לא שולחים רק עשן", עקץ, "החמצן בסינגפור ומלזיה מגיע מהיערות שלנו".
מנגד, ראש ממשלת מלזיה, אנואר איברהים, סיפק מוקדם יותר החודש התבטאות תקיפה וחריגה. הוא ציין כי שוחח עם נשיא אינדונזיה, פראבווו סוביאנטו, "שהסכים לנקוט את הצעדים הנדרשים, ומחויבות זו חייבת להיות מלווה בפעולה מיידית ואפקטיבית מצד אינדונזיה לטיפול בשורש הבעיה".
במקביל, גובר הלחץ על ג'קרטה להכריז על מצב אסון לאומי – דרישה שהחלה בארגוני חברה אזרחית וכעת זוכה לתמיכת פוליטיקאים מקומיים ומדינות שכנות.
לפי ה"ג'קרטה פוסט", סטודנטים אינדונזים מקיימים הפגנות ברחבי קלימנטן וסומטרה, ודורשים לקיחת אחריות ופעולה ממשלתית. באחד הסרטונים שעלו לרשת, נראה ילד עוטה מסכה עומד בחוץ תחת שמיים בצבע כתום כהה, וקורא לשלטונות לעזור כשהוא אוחז שלט שעליו נכתב: "תצילו את הריאות הקטנות שלנו".
המדינה אמנם שלחה כבאים והכריזה על מבצע לאכיפה נגד מציתים, אך הכרזה רשמית על מצב אסון תשחרר כספי חירום ותסייע לאלפים לממן את הוצאותיהם הרפואיות. ביום שישי הודיע משרד היערנות האינדונזי כי ארבעה כבאים נהרגו במהלך מאבק באש בפארק לאומי באי יאווה.
280 אלף חולים - והאשמות הדדיות
משקיפים ותיקים באזור מציינים כי הבעיה אינה מסתכמת רק בכיבוי אש, אלא באכיפה נגד התאגידים המעורבים. בשנים האחרונות נכשלו מספר ניסיונות לנקוט צעדים משפטיים מקומיים ובינלאומיים נגד החברות שמחריפות את "העשן חוצה-הגבולות", סוגיה שמהווה שדה מוקשים דיפלומטי. העשן מהווה סוגיה מורכבת במיוחד עבור סינגפור ומלזיה, שכן החברות הפועלות באינדונזיה רשומות לעיתים קרובות בשטחן. דו"ח "גרינפיס" שפורסם החודש זיהה עסקים מסינגפור ומלזיה שלטענתו קשורים לשריפת השטחים באינדונזיה.
בסופו של דבר, אזרחי אינדונזיה הם אלו שנושאים בעיקר הנטל. משרד הבריאות המקומי דיווח על כמעט 280,000 בני אדם הסובלים מזיהומים בדרכי הנשימה הקשורים לשריפות, כאשר ילדים מתחת לגיל חמש מהווים יותר מ-60,000 מהמקרים.
מישל דיוניסיוס, קמפיינרית ב"אמנסטי אינטרנשיונל אינדונזיה", אמרה כי ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית מגבירים את הלחץ על הממשלה להכריז על מצב חירום לאומי. "זה נמשך חודשים ופוגע במיליוני אנשים, גם מחוץ למדינה", אמרה. "אני חושבת שיש כאן סירוב להכיר בחומרת הבעיה, ואמונה שגויה שהמצב תחת שליטה. בהתחשב בחומרת הנושא ובכמות הנפגעים, זה נראה די נאיבי להישאר בעמדה הזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו