ב־1970, כשפפואה גינאה החדשה הייתה בתהליך של התקרבות לשלטון עצמי ולעצמאות מאוסטרליה, החלו במדינה לחפש סמלים לאומיים חדשים. ועדה של בית הנבחרים המקומי הציגה הצעה לדגל הלאומי: שלושה פסים אנכיים בכחול, צהוב וירוק, לצד הצלב הדרומי וציפור גן העדן. אלא שכשהוועדה יצאה להציג את העיצוב ברחבי המדינה ולקבל את דעת הציבור, התברר שהמקומיים לא ממש התלהבו ממנו.
בין מי שנחשפו להצעה הייתה סוזן קריקה, אז תלמידת בית ספר בת 15. כשהתבקשה, יחד עם תלמידים נוספים, לחשוב על עיצוב חלופי, קריקה החליטה לשמור על שני הסמלים המרכזיים, אבל לשנות כמעט את כל השאר.
במקום שלושה פסים היא חילקה את הדגל באלכסון לשני חלקים. היא בחרה באדום ושחור, צבעים בעלי נוכחות ארוכה באמנות ובתרבות המסורתית של קהילות רבות בפפואה גינאה החדשה, והוסיפה צהוב ל"ציפור גן העדן".
בחלק השחור היא הציבה את הצלב הדרומי, קבוצת כוכבים בולטת בשמי חצי הכדור הדרומי ומוטיב שמופיע גם בדגלים נוספים באזור. בחלק האדום היא הציבה את ציפור גן העדן, בעל חיים שמזוהה עמוקות עם פפואה גינאה החדשה ושימש לאורך השנים גם כסמל לזהות המקומית. בדגל החדש היא קיבלה משמעות נוספת: אומה צעירה שנעה קדימה.
העיצוב של תלמידת בית הספר הגיע לוועדה שעסקה בדגל החדש והצליח לגבור על ההצעה הקודמת.
ב־1 ביולי 1971 הוא אומץ רשמית כדגלה של פפואה גינאה החדשה. ארבע שנים מאוחר יותר, ב־1975, כשהמדינה קיבלה עצמאות מלאה מאוסטרליה, זה כבר היה הדגל שהתנוסס מעליה.
וקריקה? היא הייתה עדיין נערה כשהעיצוב שלה הפך לאחד הסמלים החשובים ביותר של המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו