בקיץ 1954, הפסיכולוג מוזאפר שריף גייס 22 ילדים למחנה קיץ באוקלהומה, כולם מאותו רקע וללא היכרות מוקדמת. הוא חילק אותם לשתי קבוצות: “הנשרים” ו”הראטלרס”.
בשבוע הראשון חיו כל קבוצה בנפרד, עם פעילויות רגילות כמו שחייה, טיולים ומשחקי כדור. אבל אז, בשבוע השני שריף סידר מפגש מתוכנן בין הקבוצות.
מהרגע הראשון התחילו מריבות וויכוחים על שטחים וטריטוריה, בשיאם הילדים דרשו לסגור את הסכסוך בתחרות משחקים כמו בייסבול, משיכת חבל ומצא את המטמון.
תוך יומיים התחרות הידרדרה: דגלים נשרפו, בקתות נפרצו ומיטות נהרסו. ילדים רגילים הפכו לאויבים מושבעים בפחות משבועיים.
ניסיונות של שריף לקרב בין הקבוצות באמצעות פעילויות משותפות לא הצליחו עד ש”תקלה” שיצר בכוונה פגעה באספקת המים של המחנה. הפעם, שני הצדדים היו צריכים לשתף פעולה כדי לתקן את המשאבה.
המשימות המשותפות יצרו שינוי: ילדים שאך לפני ימים ספורים היו יריבים מושבעים, החלו לאכול יחד, לשתף פעולה, ולבסוף – חזרו הביתה באותו אוטובוס.
המסקנה של שריף הייתה ברורה: בני אדם מתגבשים סביב קבוצות ומאבק על משאבים, אך מטרה משותפת אחת, שלא ניתן להשיג לבד, יכולה להפוך אויבים לשותפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו