האי הקטנטן זנזיבר שוכן לחופי טנזניה של היום במזרח יבשת אפריקה. בשנת 1499 כבשה ממלכת פורטוגל את האי האקזוטי והחזיקה בו כ-200 שנה, עד שסולטאני ממלכת עומאן גירשו אותם והשתלטו על האי.
העומאנים השתמשו באי האסטרטגי לצורך הרחבת אימפריית סחר העבדים המזרח אפריקאית שלהם, במשך כ-150 שנה, עד שבשנת 1858 הכריז הסולטן מג'יד בן סעיד על עצמאות, וכונן את "סולטנות זנזיבר", בעידוד האימפריה הבריטית שרצתה שותפים אסטרטגיים באזור.
לקראת סוף המאה ה-19 החל מה שנודע לימים כ"המירוץ לאפריקה", כשמיטב המעצמות האירופאיות השתלטו על כמה שיותר שטחים אסטרטגיים ביבשת השחורה (בשיא הקולוניאליזם, נכבשה כל היבשת, למעט אתיופיה וליבריה שהצליחו לשמור על עצמאותן).
בשנת 1890 הסכימו הגרמנים והבריטים על חלוקה מסודרת של חלקים ממזרח אפריקה, וכחלק מההסכם קיבלו הבריטים את השליטה על האי זנזיבר. בבוקר בהיר אחד ב-25 באוגוסט 1896 הלך לעולמו באופן מפתיע חאמד בן ת'וואיני, סולטאן זנזיבר. חאמד, שהיה סולטאן פרו בריטי כמו קודמיו בתפקיד, לא הראה כל סימני מצוקה לפני מותו, והבריטים חשדו שלאחיינו חא'לד בן ברגש, שחמד את הכתר כבר כמה שנים, היה יד במוות הפתאומי.
הבריטים לא רצו צרות וקידמו במהרה את המועמד הנוח מבחינתם, חמוד בן מוחמד. אבל אם לפני 3 שנים ויתר ח'אלד בסופו של דבר על הכתר, הרי שעכשיו המצב היה שונה. עוד באותו היום התבצר ח'אלד בארמון המלכותי ביחד עם נאמניו. עד רדת החשכה היו בארמון כ-3,000 מנאמניו, מרביתם אזרחים ומקצתם חיילים. הם היו מצוידים ברובים פשוטים ובתותחים מיושנים, כולל תותח אספנות מהמאה ה-17.
לא רק כוחות יבשה הצליח ח'אלד לאגד סביבו, אלא גם "כוח ימי". הייתה זו יאכטת העץ המלכותית "גלאזגו" שקיבל הסולטאן במתנה בשנת 1878, ואותה הסבו חייליו של ח'אלד ל"ספינת מלחמה" עם הצבת מקלע ותותח על הסיפון.
הבריטים מצידם גייסו אלפי חיילים שהוצבו באזור, בריטים וזנזיברים כאחד, וגם כמה ספינות קרב ששהו בקרבת מקום. למרות הגיוס הצבאי, ניסו נציגי הצבא והדיפלומטים הבריטים כל אותה העת להניא את ח'אלד מאחיזת השלטון בכוח, אך לשווא. ח'אלד גמר אומר להיות הסולטאן - גם אם זה אומר שיצטרך להילחם בכוחות הבריטיים.
יום למחרת, ב-26 באוגוסט, שלחו הבריטים אולטימטום אחרון לח'אלד: יש לך עד השעה 9:00 למחרת לעזוב את הארמון, אם לא, תופצץ. בבוקר 27 באוגוסט בשעה 8:30 שלחו הבריטים משלחת פיוס אחרונה שנענתה בשלילה.
בשעה 9:02 בדיוק הפגיזו ספינות הצי המלכותי "רקון", "ת'ראש" ו"ספארו" את הארמון בבת אחת. 3,000 המתבצרים בארמון, שחסמו את השערים והדלתות העשויים מעץ, עפו לכל עבר.
חלקם שנותרו ללא פגע יצאו להילחם בכוחות הבריטיים המזוינים, אך מהר מאוד הבינו את המצב והרימו את ידיהם לכניעה. "יאכטת הקרב" גלאזגו השיבה אש לעבר "ת'ראש" בשעה 9:05 ואף גרמה לפציעתו של מלח בריטי (הנפגע היחיד בקרב כוחותיהם), אך הופגזה במהרה חזרה. מכיוון שעגנה בנמל הרדוד, היא לא שקעה כולה ותוך דקות בודדות הונף עליה הדגל הבריטי כאות כניעה, וכל המלחים חולצו בשלום ליבשה.
כ-500 פגזים, 1,000 כדורי רובה וכ-4,000 כדורי מקלעים נורו במהלך המלחמה הקצרה, ובשעה 9:40 פסקו ההפגזות כשהכוחות הבריטיים נכנסו לארמון, השתלטו עליו והמליכו את המועמד שלהם חמוד בן מוחמד.
כ-500 מתבצרים נהרגו ונפצעו במהלך ההפגזות על הארמון, כשחלקם (אם לא רובם) היו אזרחים. ומה עם חתן האירוע ח'אלד? על פי עדויות של מתבצרים מכוחותיו, ישר כשהתחילו ההפגזות ב-09:02 הוא ברח מהארמון עם כמה ממקורביו. בחסות העשן והאבק הם הצליחו לחמוק לקונסוליה הגרמנית, שם קיבלו מקלט מדיני זמני. למרות בקשת הבריטים, סירב הקונסול הגרמני להסגירם, בתואנה שהסכם ההסגרה בין המדינות לא כולל אסירים פוליטיים.
אבל איך יועבר ח'אלד מהאי שבשליטת הבריטיים למזרח אפריקה הגרמנית שמעבר לו? בעזרת הגאות כמובן. בבוקר 2 באוקטובר הגיעה ספינת הצי הגרמני עד לשער הקונסוליה הגרמנית בזנזיבר, וכך הועבר ח'אלד לטריטוריה הגרמנית מבלי לעצבן את הבריטים.
הוא נלקח לדאר א-סלאם שבשטח מזרח אפריקה המזרחית (טנזניה של ימינו), ושהה שם 20 שנה עד 1916, כשהבריטים כבשו את האזור מהגרמנים כחלק ממלחמת העולם הראשונה. הוא הוגלה לסנט הלנה (כמו נפוליאון, שהוגלה לשם 100 שנים לפניו), ובסוף המלחמה הורשה ח'אלד לחזור למזרח אפריקה, שם בילה את שארית חייו עד שהלך לעולמו בשנת 1927.
אז כמה זמן באמת ארכה המלחמה?
שאלה טובה, תלוי איך סופרים. האולטימטום הבריטי פג רשמית בשעה 9:00 אבל הפגזה הראשונה קרתה ב-9:02.
ומה לגבי סיום המלחמה?
ישנן מספר גרסאות רשמיות בנוגע למועד הירייה האחרונה. כאלו שאומרים ב-9:37, 9:40 ואפילו 9:45. גם אם נחמיר ונלך על 9:00 ו-9:45, זו עדיין המלחמה המתועדת הקצרה ביותר, אך ברוב המקורות ההיסטוריים מצוין משך המלחמה כ-38 דקות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו