ב־8 בדצמבר 1987 הגיעו שתי מעצמות העל, ארה"ב ובריה"מ, אל קו פרשת מים היסטורי בתולדות המלחמה הקרה. בחלוף יותר מארבעה עשורים של עימות אידיאולוגי, פוליטי וגיאו־אסטרטגי חסר פשרות ביניהן, חתמו מנהיגיהן, רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב, על אמנה פורצת דרך לפירוקם, ולהגבלת פיתוחם העתידי, של הטילים הגרעיניים לטווח בינוני. אמנה זו, שיישומה בפועל הושלם ב־1 ביוני 1991, סללה את הדרך להכרזתו של גורבצ'וב, ב־7 בדצמבר 1988, על קיצוץ חד־צדדי במצבת הכוחות הצבאיים הסובייטיים בהיקף של חצי מיליון חיילים ו־10,000 טנקים, והיוותה נדבך מרכזי נוסף בנתיב שהוביל, בחלוף כשנתיים נוספות, להתפרקותה של האימפריה הקומוניסטית. למרות ששורשיו של המשבר הנוכחי מעוגנים בימיו של ברק אובאמה בבית הלבן, נמנע הנשיא ה־44 מלשבור את כללי המשחק ולהימנע מתגובה ממשית גם לנוכח הפרתה הבוטה של האמנה על ידי רוסיה. כמו במישורים האחרים, היתה גישתו של יורשו לאתגר שהציב לפתחו ולדימיר פוטין שונה בתכלית מזו של קודמו במשרד הסגלגל. ואמנם, על רקע ההתרסה המתמשכת מצידו של הקרמלין, ולנוכח פיתוחו של טיל השיוט הרוסי החדש, "נובאטור", הציב טראמפ, בפברואר 2019, אולטימטום בן שישה חודשים למוסקבה, שבמהלכם נדרשה להפסיק את פעילותה האסורה במרחב זה. שלשום, משפקע תאריך היעד מבלי שהוקפא תהליך פיתוחם ופריסתם של הטילים החדשים, הודיע הנשיא רשמית על פרישתה של ארה"ב מאמנת 1987. בכך אותת טראמפ לנשיא רוסיה, שהממשל הנוכחי אינו נרתע מצחצוח חרבות וטילים, ויהיה מחירה המדיני והצבאי של אסטרטגיה זו אשר יהיה. כדי להעניק תוקף נוסף להצהרה הנשיאותית, הודיע הפנטגון במקביל על כוונתו לפתח טילי קרקע חדשים לטווח בינוני. במילים אחרות, השמועות על שובה של מעצמת העל האמריקנית לעידן של בדלנות והסתגרות, כך השתמע מדבריו הנחרצים של הנשיא, היו מוקדמות מדי. ואכן, זהו המסר העולה מן ההחלטה, שחשיבותה חורגת מן ההקשר הספציפי של המשבר הנוכחי. שכן, המדובר לא רק בגורלה של אמנה המהווה חלק בלתי נפרד מן המסד, שעליו התגבש ונבנה הסדר העולמי בעקבות קריסת בריה"מ, אלא - ובעיקר - באמינותה של ארה"ב כמעצמת העל היחידה החייבת, לשיטתו של טראמפ, להקרין דימוי של מנהיגות תקיפה ונמרצת. זאת, כדי להרתיע ולרסן באופן אפקטיבי לא רק את הדב הרוסי, אלא כל שחקן במערכת הבינ"ל, שפעולותיו מהוות איום על היציבות הכוללת ובכך גם על אינטרסי ליבה ביטחוניים של ארה"ב. זוהי, אפוא, קריאה לסדר לא רק למוסקבה, אלא - ואולי בעיקר - לטהרן ולפיונגיאנג, לחשב מסלול מחדש, שאם לא כן הן ייתקלו בתגובה אמריקנית חריפה. במיוחד אמורים הדברים לגבי איראן, שעלתה זה לא מכבר על נתיב של התגרות מסוכנת עם המערב בזירת המפרץ. בניגוד למסכת יחסיו של הממשל עם רוסיה, שבמסגרתם קיימת עדיין רשת ביטחון חיונית (בדמותה של האמנה לצמצום מאגרי הנשק הגרעיני לטווח ארוך שתוקפה יפוג רק ב־2021), לא פרוסה במישור יחסי ארה"ב עם איראן רשת ביטחון כלשהי. נהפוך הוא, מאז פרש טראמפ מהסכם הגרעין, הוא נמצא על מסלול של סנקציות כלכליות הולכות ומחריפות על משטר האייתוללות. גם נכונותו של הבית הלבן להיפגש ללא תנאים מוקדמים עם שר החוץ האיראני מוחמד זריף אינה מצביעה על ריכוך כלשהו בעמדה האמריקנית, משום שרק בימים האחרונים הטיל עליו הממשל סנקציות אישיות. על רקע זה ניתן לראות במהלך האמריקני האחרון כרטיס צהוב גם כלפי המנהיגות האיראנית, ואיתות ברור, שנועד להמחיש את נחישותה של וושינגטון אל מול כל חציה של קו אדום.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
