הסכם הגרעין ופירוק המחנה הרפורמיסטי: העשור של רוחאני

הקלפיות בבחירות לנשיאות באיראן צפויות להיפתח מחר בבוקר ולסמן את סופה של כהונתו של נשיא איראן, חסן רוחאני, לאחר שמונה שנים של שלטון, באחת התקופות הכי מאתגרות שידע משטר האייתוללות באיראן מאז נוסד בשנת 1979.  כעת, כשאיראן לכודה בין הזדמנות אדירה לסיכון במשא ומתן על הסכם הגרעין מול ארצות הברית, ושכלכלתה נמצאת בשפל חסר תקדים, חשוב להסתכל אחורה ולנסות לסמן את מורשתו של רוחאני.

רוחאני נבחר לנשיאות בשנת 2013, איש דעת חייכן ונמרץ, ונתפס כמועמד רפורמיסטי מתון, פרגמטי ובעל רקורד עשיר במשא ומתן מול מדינות המערב. מבחינת המנהיג העליון ואנשי הדת, המחזיקים בכוח האמיתי מאחורי הקלעים במדינה, רוחאני נחשב דמות שניתן לסמוך עליה לייצג את הערכים של המשטר ועבור מיליוני תומכי המחנה הרפורמיסטי, בהם ליברלים רבים שקיוו להגדלת החופש הפוליטי והדתי במדינה, הוא היה מועמד מעורר תקווה, לאחר שתי כהונות של אחמדיניג'אד הקיצוני.

נשען על כל של תמיכה ציבורית, רוחאני פנה לנהל משא ומתן עם ממשל אובמה על הסכם גרעין שיאפר הזרמת מיליארדים לכלכלה המיושנת של  המדינה ולהתניע רפורמות חשובות במשק המאובן. בעזרת שר החוץ רב הקסם מוחמד ג'ווד זריף, ממשלו של רוחאני הצליח להגיע להסכם עם המעצמות בתוך שנתיים, ובציפיה לרווחה כלכלית והשתלבות גדולה יותר במשפחת העמים, המונים יצאו לחגוג את ההישג ברחובות טהרן.

אך האופטימיות שאפיינה את השנים הראשונות לכהונת רוחאני התהפכו בשנת 2016, כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית. איומיו של הממשל האמריקני החדש, שהתממשו במהרה, לצאת מהסכם הגרעין ובכך לרוקנו מתוכן, לצד מעורבות הולכת וגדולה של איראן במלחמות פרוקסי בסוריה, עיראק, תימן ולוב הפכו את ההישגים הדיפלומטיים הקודמים של המשטר לזיכרון רחוק, בשעה שהמדינה שקעה בבידוד בינלאומי הולך ומחניק.

מבול הסנקציות שהוסיף להטיל הממשל האמריקני שלח את הכלכלה האיראנית לסחרור הרה אסון. הרפורמות הכלכליות שנדרשו על מנת לשחרר את השוק, הסובל מעודף רגולצי וחוסר תחרותיות משווע,נדחו ותחתן הגביר המשטר את הפיקוח הכלכלי המחניק. מוצרי ייסוד כמו בשר, פירות וחומרי ניקוי נעלמו מהשוק או נמכרו במחירי גזל והזעם הציבורי לא איחר לבוא.

מחאה וחוסר אונים

בחודש דצמבר של שנת 2019 פרצה מחאה על יוקר המחייה במחוז אחווז בדרום איראן, מחוז שרוב תושביו ערבים. המחאה, שהחלה כהפגנות שקטות ושוחרות שלום, הפכה לאלימה במיוחד לאחר שאנשי הבסיג', המיליציה העממית צמאת הדם של משמרות המהפכה, פתחה באש חיה לעבר המוחים.  המחאה החלה להתפשט במהירות למעוזים של הקבוצות האתניות השונות באיראן, החשות את עצמן מודרות על ידי השלטון בטהרן.

בעוד שסביבתו של הנשיא ניסתה למנוע את דיכוין האלים של ההפגנות, הזעם הציבורי הגור הותיר את רוחאני חסר אונים. בעוד כורדים, אזרים, בלוצ'ים ואחווזים מתפרעים ושורפים מאות מבני שלטון, המחאה החלה לגלוש גם לטהרן, שם הצטרפו אליה הצעירים המשכילים, שתקוותם לעתיד כלכלי טוב יותר וחופש פוליטי גדול יותר נגוזה. התגובה האלימה של המשטר הותירה יותר ממאתיים מפגינים הרוגים, 7,000 עצורים והרס חסר תקדים. המפגינים הבהירו את תחושתם לגבי המשטר כשתקפו את מטות המשטרה, הבנקים הממשלתיים ומשרדי הרווחה.

הדיכוי האלים של המחאה הבהיר לתומכי הרפורמה והדמוקרטיזציה באיראן כי לא נותר להם חלק במערכת הממוסדת של המשטר ואילו היציאה של ארצות הברית מהסכם הגרעין וחיסולו של מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה בידי ארה"ב בשנת 2020, שתיהן השפלות איומות, העבירו רבים מתומכי המשטר לידיו של המחנה השמרני.

יותר מכך, חוסר האונים של רוחאני מול ההתערבות הגוברת של המנהיג העליון בסכמויות הנשיא ותסכולו של חמינאי מהמדיניות הניצית הגוברת של חמינאי כלפי ארצות הברית, הציגו את הנשיא האיראני כדמות ריקה, שאפילו הסמכויות החלקיות שניתנו לה כראש הרשות המבצעת, מופקעות ממנה באופן תדיר.

מעל הכל, שמונה שנות שלטונו של חמינאי הותירו את המחנה הרפורמיסטי, שהביא אותו לשלטון, כשהוא מרוסק, כשחלקים אדירים באוכלוסייה באיראן צפויים להחרים את הבחירות לנשיאות, כפי שקרה בבחירות לפרלמנט בשנת 2019 כעת, כשהמחנה השמרני מוביל את המשטר ללא כל גורם מאזן או ממתן, מחאת ענק או אפילו מרד נגד המשטר הם כבר בגדר עניין של זמן.