מיאד מאלקי הוביל במשך שנים את מהלכי הסנקציות של מחלקת האוצר האמריקנית נגד איראן ושלוחיה: חיזבאללה, חמאס, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים. מאלקי, לשעבר בכיר ב-OFAC, זרוע הסנקציות של האוצר, ומי שמכהן כיום כעמית בכיר במכון FDD בוושינגטון, מכיר היטב את השיטות שבהן "ציר הרשע" חומק מהבידוד הכלכלי שנכפה עליו. או בלשונו של נתניהו: "כלכלה עוקפת".
ישראל כבר ידעה מהלכי בידוד כלכלי, מהחרם הערבי ועד אמברגו הנשק שהטיל שארל דה גול ב-1967, אך המשמעותיים שבהם התרחשו בימי המלחמה הקרה. בשנים האחרונות, תחת ממשלת נתניהו וביתר שאת במהלך המלחמה, החלו הצעדים נגדה לנחות שוב בזה אחר זה. לפי מאגר המכון למדיניות העם היהודי, רובם המכריע של 139 הצעדים שתועדו נגד ישראל החלו מאז 2023.
איראן, לעומת זאת, חיה תחת סנקציות כמעט מאז המהפכה. ב-2018 השיק טראמפ את קמפיין "הלחץ המקסימלי", שבתכנונו השתתף מאלקי, ומטרתו הייתה לאפס את יצוא הנפט האיראני ולשבש את היכולת הפיננסית של המשטר. הכלי המרכזי היה סנקציות שניוניות, שלא פוגעות באיראן ישירות אלא בכל מי שעובד איתה. בנק זר שמבצע עסקה עם גורם איראני שתחת סנקציות עלול לאבד את חשבונותיו בבנקים בארה"ב, ובלעדיהם הוא לא יכול לבצע העברות בדולרים. מרגע שסומן, גם בנקים אחרים מתרחקים ממנו, וכך הסנקציה מתפשטת כמו הדבקה ויראלית.
"כלכלה קטנה יותר, ענייה יותר ומושחתת יותר"
כדי לשרוד, איראן בנתה לעצמה מערכת חלופית. "מדינה תחת סנקציות בונה עותק צללים של המערכת הרשמית שנחסמה בפניה, ומי שמפעילים אותו הם מתווכים", אומר מאלקי. במקרה של איראן מדובר בבתי חלפנות ובחברות קש בדובאי, באיסטנבול ובהונג קונג, שמחזיקות את חשבונות הבנק שחברות איראניות לא יכולות להחזיק.
ויש לאיראן משהו שאין לישראל: משאבי טבע עצומים וקונה גדול שמוכן לעבוד איתה למרות הסנקציות. סין קונה את הנפט האיראני בהנחה משמעותית, ומשלמת ביואן או בסחורות. גם זה, לדברי מאלקי, רחוק מלהיות פתרון: "המעקף האיראני עובד, ועובד רע, עבור יצואנית של חומר גלם שמוכנה למכור מוצר אחד לקונה אחד בהנחה, ולשלם על כך בכלכלה קטנה יותר, ענייה יותר ומושחתת יותר".
על הנייר, הבלוקצ'יין נראה כמו הפתרון המושלם. הכסף לא יושב בחשבון בנק אלא בארנק דיגיטלי, שמזוהה בכתובת, רצף של אותיות ומספרים, בלי שם של בעליו. כל העברה בין ארנקים נרשמת במחשבים רבים ברחבי העולם ונעולה בקוד הצפנה, כך שאף גורם מרכזי לא שולט בה ואף בנק לא צריך לאשר אותה. ביטחון, פרטיות ועצמאות מוחלטת מהמערכת הבנקאית, לפחות לכאורה.
"בפועל, התפקיד שהקריפטו ממלא עבור השלטון בטהרן קטן ממה שמצטייר בכותרות", אומר מאלקי. גם לפי האומדן הנדיב ביותר, לדבריו, הוא נושא כ-5% מהכסף שחוצה את גבולות איראן, והוא "נשבר בדיוק בנקודות שמי שאוכף סנקציות היה מצפה להן". ברגע שצריך להמיר את המטבעות הדיגיטליים לכסף שאפשר לסחור בו בעולם, הוא הופך לנקודת תורפה.
"המשטר מדבר על קריפטו כנשק נגד הסנקציות"
"הבורסות שבהן ממירים ריאלים לקריפטו ובחזרה הן חברות עם בעלים וחשבונות בנק, ולכן אפשר להטיל עליהן סנקציות", הוא אומר, וכך קרה לנוביטקס, הבורסה הגדולה באיראן. ומכיוון שכל העברה בבלוקצ'יין גלויה לכולם ונשמרת לעד, המעקף האיראני עובד רק בזכות חברות קש ואנשי קש שעומדים מאחורי הארנקים. "תוציא אותם מהתמונה, והבלוקצ'יין הוא פשוט שובל ראיות מצוין".
"לאדם רגיל בטהרן, קריפטו הוא לא אמצעי תשלום, אלא חיסכון שמוגן מקריסת הריאל", מסביר מאלקי, "כמו שהוריו החזיקו דולרים או זהב מתחת למזרן".
הריאל נסחר כעת בשוק החופשי ביותר מ-2.5 מיליון לדולר, והמחירים זינקו בכמעט 90% בשנה האחרונה. האיראנים משתמשים בקריפטו גם כדי לקבל תשלום על עבודה מחו"ל ולשלם על שירותים ברשת, ובהם VPN, מוצר יסוד באיראן. אבל לייבוא תרופה או לשכר לימוד בחו"ל אין מנוס משירותי חלפנות ומעמלות תיווך יקרות. "יש שני שערי חליפין (הרשמי ושל השוק החופשי, ד.ק) ושוק שלם בפער שביניהם", אומר מאלקי, "ומי שמתפרנסים מהפער הזה הם מקורבי המשטר".
המשטר עצמו מתייחס לקריפטו אחרת. "המשטר מדבר על קריפטו כנשק נגד הסנקציות, אבל בבית הוא רואה בו דליפה", אומר מאלקי. "קריפטו למדינה, פיקוח על הון לאזרח". התוצאה, לדבריו, היא שמבפנים, כלכלה תחת סנקציות "לא נראית כמו אוטופיית קריפטו. היא מאופיינת בשימוש במזומן, מתווכים ומס כבד על כל מה שחוצה את הגבול, ומי שמשלם אותו הם האנשים הכי חלשים פוליטית".
ישראל אינה איראן. "המודל האיראני הוא מודל של בידוד, ולדעתי הכלכלה הישראלית היא מודל של השתלבות", אומר מאלקי. "כל תנועת הקריפטו של איראן שווה בערך לשלושה שבועות של יצוא ישראלי". ומעל הכול עומד הדולר: הסחר של ישראל עם העולם מתומחר ברובו בדולרים, ולכן, לדבריו, סנקציות "יפגעו בלב המערכת הבנקאית והסחר שלה, לא בערוץ צדדי".
יצוא השירותים, יותר ממחצית היצוא הישראלי, ובראשו ההייטק, תלוי כולו בגישה למערכת האמריקנית. "ערכו של ההייטק הישראלי נובע מכך שהוא יושב בתוך המערכת האמריקנית", מסביר מאלקי, "רישום בנאסד"ק, גישה לקרנות הון סיכון אמריקניות, מרכזי פיתוח של חברות רב-לאומיות שמשלמים משכורות בישראל. את זה אי אפשר להעביר לבלוקצ'יין". וענקיות כמו אנבידיה, אינטל, מיקרוסופט וגוגל, הוא מוסיף, "לא ישלמו לספק ישראלי דרך בית חלפנות בדובאי או דרך ארנק דיגיטלי".
תופעה שמכונה "ציות יתר"
האם כלכלה שמשולבת בארה"ב כמו זו של ישראל נותקה אי פעם מהמערכת הפיננסית? "לא", עונה מאלקי. "הניתוקים היחידים היו של איראן ורוסיה, ולאף אחת מהן לא הייתה חשיפה שמתקרבת לזו של ישראל". אבל דווקא בגלל זה, לדבריו, ישראל פגיעה. "ישראל משולבת כל כך, שהיא לא צריכה להיות מנותקת כדי שהמערכת תגיב".
ב-2024, כשממשל ביידן הטיל סנקציות על קומץ מתיישבים אלימים, הבנקים הישראליים הקפיאו את חשבונותיהם בתוך יום. "לא משום שהחוק הישראלי חייב אותם, אלא משום שהגישה שלהם לארה"ב חייבה", מסביר מאלקי. זה כוחן של הסנקציות השניוניות: הן דוחפות את הבנקים הישראליים לפעולה כדי להגן על עצמם, גם כשהחוק הישראלי לא מחייב אותם.
זה מוביל אותנו לתופעה שמכונה "ציות יתר": בנקים שמתרחקים מכל סיכון להיפגע מאכיפת הסנקציות, גם כשהחוק מאפשר להם לשמור על קשרים מסוימים. במעגלים העוסקים בסוגייה בישראל, היא נהפכה להיות מילת הקוד לאחת הסכנות המאיימות כעת על ישראל.
גם מבחינה מעשית, תוכנית כזו לא ריאלית. "הבלוקצ'יין יכול לשמש להתחמקות רק אם מאחורי הארנקים עומדות רשתות של חברות קש ואנשי קש", אומר מאלקי. "לאיראן לקח יותר מעשור לבנות אותן, ובדרך הן הפכו חלק מהכלכלה שלה לפלילית. כלכלה של מדינת OECD לא יכולה ולא צריכה לבנות דבר כזה". ולדבריו, עצם האמירה של נתניהו כבר מזיקה. "האנשי האחראים על ציות לסנקציות בבנקים קוראים הצהרות כאלה", הוא אומר. "ממשלה שמכריזה על תוכנית לעקוף סנקציות מזמינה בדיוק את ההתרחקות של הבנקים שממנה היא חוששת".
מאלקי מבחין בין שלושה סוגים של סנקציות. יש סנקציות על אנשים וארגונים, וכאלה כבר מוטלות על ארגונים הפועלים ביהודה ושומרון, על ישראלים שמעורבים בטרור יהודי ועל מי שתומכים בהם. יש סנקציות על הסחר, כמו הצעת הנציבות האירופית להשעות את הטבות הסחר של ישראל, ואלה "נמצאות על השולחן, אבל חסומות", לפי שעה, בזכות מדינות כמו גרמניה ואיטליה. ויש סנקציות על הבנקים, ואלה, לדבריו, "שבאמת חשובות".
"אם הסנקציות יגיעו לסביבה הבנקאית - המכה תורגש מהר מאד"
את התשתית שעשויה לשמש למה שרבים יותר ויותר מתארים כ"מלחמה הכלכלית" נגד ישראל, הניח ממשל ביידן, הנשיא האמריקני הראשון שהטיל סנקציות על מתיישבים שמעורבים באלימות. טראמפ ביטל את הצו ביום הראשון לכהונתו, אבל בשאר העולם התהליך רק צבר תאוצה. בבריטניה כבר נכנסו לתוקף תקנות שמאפשרות להטיל סנקציות גם על בנקים שמממנים את הרחבת ההתנחלויות, אף שטרם הוטלו לפיהן סנקציות.
הבנקים הגדולים בישראל מממנים בנייה ביו"ש ונותנים משכנתאות לרוכשי דירות שם, ובירושלים חוששים שגופים פיננסיים זרים יתקשו להבחין בינם לבין שאר העסקים הישראליים - וינתקו את הקשרים עוד קודם לכן מתוך חוסר רצון לקחת על עצמם את הסיכון.
בוושינגטון, ההידרדרות עשויה להתחיל כבר בבחירות האמצע ב-3 בנובמבר, אם הדמוקרטים יזכו בקונגרס ויקדמו הצעות חוק שיעגנו את הסנקציות נגד מתיישבים. נשיא דמוקרטי ב-2028 צפוי להחזיר את הצו של ביידן ולהרחיב אותו, ו"זה יכול לקרות מהר", לדברי מאלקי. "2024 הראתה שצו נשיאותי דורש רק חתימה, ושהבנקים מגיבים בתוך יום". את הרף כבר סימן רם עמנואל, ראש הסגל של אובמה לשעבר, שמזוהה כתומך ישראל (ומבקר חריף של נתניהו) ומועמד בעיני עצמו לנשיאות, כשקרא להטיל סנקציות גם על "כל חברת בנייה או בנק שבונים או מממנים התנחלויות בלתי חוקיות".
מה זה אומר לישראלי הממוצע? לדברי מאלקי, תחת הסנקציות שמוטלות על ישראל היום - כמעט שום דבר. אבל אם הסנקציות יגיעו לסביבה הבנקאית המכה תורגש מהר מאד. בתרחיש הקיצון, של סנקציות על המדינה כולה, תיעלם הגישה לכל מה שחוצה את הגבול: המשכורת מחברה אמריקנית, ההשקעות בחו"ל, תשלום בכרטיס אשראי ישראלי בניו יורק.
"סנקציות רחבות על ישראל הן עדיין תרחיש רחוק, ושווה לומר זאת", מדגיש מאלקי. אבל אם השאלה היא אם כלכלה קטנה ופתוחה, שתלויה במכירת שירותים לחברות מערביות, יכולה לשמור על רמת חיים מערבית כשהיא מנותקת מהמערכת הפיננסית העולמית, "התשובה היא לא, ואין שום מקרה היסטורי שמראה אחרת".
ישראל, לדבריו, "לא תהפוך לאיראן, אבל היא גם לא תוכל להישאר ישראל. לכלכלה שמכניסה 165 מיליארד דולר בשנה מיצוא, 56% ממנו שירותים שנמכרים לחברות מערביות, ושמחזיקה 42% מהחסכונות הפנסיוניים שלה בחו"ל, אין אפשרות של כלכלה עוקפת, יש רק אפשרות של כלכלה ענייה יותר". והמרחק מהתרחיש הזה, הוא מוסיף, "תלוי בהתנהלות הישראלית בגדה המערבית, ובשאלה אם התמיכה בוושינגטון תישאר דו-מפלגתית".
ההיערכות שהוא מציע נועדה בעיקר לשמור על המשק המקומי ברמה מינימאלית של קיום: כרטיסי אשראי מקומיים, הסדרה מראש של נזילות דולרית וגיבוי למערכת "הסוויפט" הבינלאומית. הבלוקצ'יין, לדבריו, "הוא הפריט היחיד ברשימה שלא יעזור". אבל קודם כול, צריך לא להפוך ליעד. "אכיפה גלויה נגד ההתנהלות שמובילה לסנקציות היא הביטוח הזול ביותר שיש", אומר מאלקי, "וכך גם עיגון הקשר עם ארה"ב בקונגרס, ולא רק בתלות בממשל אחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו