הפלסטינים איבדו את הודו - כך הם מנסים "לכבוש" אותה מחדש
מדי שנה מציין הצבא ההודי את קרב חיפה מ-1918, שבו כבשו פרשים הודים את העיר מידי העות'מאנים, ובשנים האחרונות הפך האירוע לסמל של הברית עם ישראל • השגרירות הפלסטינית בניו דלהי יוצאת כעת נגד ההנצחה, שואלת אם היה זה "שחרור או כיבוש" ומציגה אותה כניסיון ישראלי "נואש לחזר אחר הודו" • מאחורי הקמפיין עומד בעיקר תסכול
| עודכן:

בשנים האחרונות מתרחש תהליך דרמטי ומפתיע ביחסי החוץ של הודו. המדינה, שבעבר נחשבה לאחת המגינות הבולטות של הנרטיב הפלסטיני בזירה הבינלאומית, הפכה לבעלת ברית אסטרטגית ומרכזית של ישראל במגוון תחומים, החל מטכנולוגיה, דרך תשתיות קריטיות ועד שיתוף פעולה ביטחוני רחב היקף. הודו של עידן נרנדרה מודי אינה מסתפקת עוד בדיפלומטיה מסורתית. היא מובילה קו פרגמטי-לאומי המזהה את ישראל כשותפה טבעית.
היחסים הביטחוניים הגיעו לשיאים חדשים בעסקאות נשק ענקיות ובפיתוח משותף של טכנולוגיות צבאיות. במקביל, שילוב תאגידים הודיים מרכזיים בפרויקטים לאומיים מקבע את התפיסה כי ירושלים וניו דלהי שזורות זו בזו לאורך מסדרונות הסחר העולמיים, כדוגמת ה-IMEC. את היחסים החמים בין המדינות אפשר היה לחוש גם השבוע, כשנתניהו מיהר להצדיע לקברניט ההודי של טיסת פליי-דובאי, שנדקר בתא הטייס ובכל זאת סייע להציל את הנוסעים בדרכם לתל אביב.
מול המציאות הגיאופוליטית הזו, הדיפלומטיה והתעמולה הפלסטינית מגלות תסכול הולך וגדל. מתוך הבנה כי אינן יכולות לבלום ישירות את עסקאות הנשק או את המסדרונות הכלכליים, הן מנסות לקעקע את הצידוק המוסרי והנרטיבי של הברית. בלב המאבק הפעם ניצב "יום חיפה".
מדי שנה, ב-23 בספטמבר, מנציח הצבא ההודי את קרב חיפה מ-1918, שבו כבשו פרשים הודים מיחידות ג'ודפור, מייסור והיידראבאד את העיר מידי האימפריה העות'מאנית. אף שהמלחמה התנהלה בין הבריטים לטורקים, בחיפה התחולל עימות חזיתי בין פרשים הודים חמושים בחרבות וברמחים לבין כוח מבוצר של עות'מאנים, גרמנים ואוסטרו-הונגרים, שהיה מצויד בתותחים ובמכונות ירייה. כנגד כל הסיכויים השיגו הפרשים הצלחה צבאית חסרת תקדים, שנרשמה כמתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בהיסטוריה.
ב-2010, על רקע גילוי מפתיע, הובילו "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל", "העמותה לתולדות חיפה" ועיריית חיפה מהלך לציון "יום חיפה" לכבוד הלוחמים ההודים. מאז מציינות את האירוע מדי שנה הנציגויות הדיפלומטיות של שתי המדינות. בינואר 2018, במהלך ביקורו ההיסטורי של בנימין נתניהו בהודו, אף נוסף שמה של חיפה לשמה של כיכר מרכזית בדלהי, לזכר 44 הלוחמים שנפלו בקרב.
במשך שנים עברו אירועי "יום חיפה" בשקט. אך נסיקת יחסי הודו-ישראל, העומדת בניגוד גמור למגמות הבידוד של ישראל בחלקים אחרים של העולם, הפכה לעצם בגרונה של הרשות הפלסטינית. במהלך השנה האחרונה פתח השגריר הפלסטיני בניו דלהי, עבדאללה מוחמד אבו שאוויש, בקמפיין הסברה מדוקדק.
על יסוד עבודת מחקר משפטית והיסטורית קפדנית, שיגרה הנציגות ביוני לממשל ההודי מכתב רשמי בן חמישה עמודים, שבו הביע השגריר "דאגה עמוקה מניסיונותיה של ישראל לשכתב, לעוות ולהפוך את התיעוד ההיסטורי של פלשתינה לפוליטי". לצד זאת נקטה הנציגות מהלכים משלימים של תדרוך עיתונאים וחברי פרלמנט מקומיים.
עיקר הסתייגותו של אבו שאוויש מתמקדת בשימוש במונח "שחרור" ובניסיון לשזור קרב שהתחולל כ-30 שנה לפני הקמת מדינת ישראל בהיסטוריה ישראלית-הודית משותפת. השגריר מוחה על עצם המסגור, ומדגיש כי הלוחמים ההודים לא פעלו באופן עצמאי, אלא תחת פיקוד האימפריה הבריטית ששלחה אותם לחזית.
אפשר לתהות מדוע הודו בוחרת לאמץ בחום את לוחמיה שנפלו בשירות האימפריה הבריטית, אותה מעצמה שנגדה ניהלה מאבק ממושך לעצמאות. אלא שמאחורי המחווה הזו עומדת תפיסה מורכבת, שאולי זרה לשיח המזרח-תיכוני, והיא היכולת ההודית להבחין בין עוולות המשטר הקולוניאלי לבין המורשת, ההקרבה ועוז הרוח של החיילים בשדה הקרב.
תחת ממשל מודי חל שינוי עמוק ביחסה של הודו להיסטוריה הצבאית שלה, שהפכה לחלק מהנרטיב הלאומי החדש. מהלך מרכזי במגמה זו היה חנוכת אנדרטת המלחמה הלאומית בניו דלהי ב-2019. במשך כ-70 שנה מאז עצמאותה לא הייתה להודו אנדרטה מרכזית אחת שנשאה את שמות כל חללי מלחמותיה.
לצד זאת הושב במלואו כבודם של לוחמי הצבא ההודי-בריטי, בניגוד לממשלות קודמות שנטו להצניע את פועלם. כך הפך מודי את הנצחת החיילים לגאווה לאומית ולנדבך מרכזי ב"עוצמה הרכה" של הודו כמעצמה גלובלית, שתרמה בדם לוחמיה לעיצוב העולם המודרני.
בהמשך מכתבו טוען השגריר כי אם כבר מאמצים את קו המחשבה של הממשל ההודי, הרי שהזיקה ההיסטורית של הודו שלובה בזו של הפלסטינים, ולא בזו של מדינת ישראל.
לפי הנתונים הרשמיים שהוא מצטט, 491 חללים הודים קבורים בבית הקברות הצבאי ברמלה, 109 בבתי הקברות בעזה ובדיר אל-בלח ו-47 בחיפה, ורבים נוספים מונצחים בבתי קברות ובאנדרטאות ברחבי ארץ ישראל.
לדבריו, הבלטת קרב חיפה ומסגורו מחדש כעדות לזיקה היסטורית בין הודו לישראל הם ניסיון ישראלי "נואש לחזר אחר הודו באמצעות נרטיב מלאכותי, מוגזם וחסר ביסוס היסטורי, תוך מזעור ההקרבה הרחבה יותר של החיילים ההודים במרחב כולו".
גם אם ניתן למצוא היגיון בחלק מטיעוניו, הודו של ימינו נטשה מזמן את הגישה המתנצלת, ואינה עוד שופר עיוור של הנרטיב הפלסטיני שמתייצב אוטומטית נגד ישראל בהצבעות באו"ם. אני תוהה מדוע לא תציין הרשות הפלסטינית יום זיכרון משלה, שבו תביע הוקרה לחיילים ההודים הטמונים בשטחה, כחלק ממערכת יחסים היסטורית של עשרות שנים. אלא שכמו תמיד, המהות מעולם לא הייתה העיקר.
מניפולציית הקורבנות היא אחד הכלים השכיחים והאפקטיביים ביותר בארסנל של בריונים, והדיפלומטיה הפלסטינית הפכה אותה לדרגת אמנות. היא מפגינה מיומנות רבת שנים בהיפוך תפקידים ובמסגור מחדש, שבו מתקפות אלימות, טרור ושיגור רקטות מוצגים כ"תגובה מוצדקת" או כ"התנגדות לגיטימית", והשיח מתמקד אך ורק בתוצאות תגובת צה"ל, תוך הכחשת הגורם שהוביל אליה וטשטושו.
הוסיפו לכך את ניצול האמפתיה והמוסר המערבי, וקיבלתם את אחת התוצאות ההרסניות של המאה ה-21, גל חדש של אנטישמיות עולמית. צרור התלונות של השגריר הפלסטיני בניו דלהי מעיד בעיקר על תסכול עמוק מכך שלפחות בחזית אחת ישראל מנצחת גם בשדה הקרב וגם בנרטיב.
ד"ר אושרית בירודקר היא מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו, יועצת לחברות ביטחוניות וחוקרת בכירה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו