עקבו אחרי המסלול: עד כמה קרוב היה מטוס פליי דובאי לאסון - והסבר לנזק שנחשף

טייס המשנה העומאני בטיסת פליי דובאי מדובאי לתל אביב דקר הבוקר (רביעי) את הקברניט, במה שנחשד כניסיון פיגוע. במאבק על ההגאים איבד המטוס גובה בחדות, עד שאנשי הצוות ונוסעים השתלטו עליו והמטוס נחת בתבוק שבסעודיה. תמונות שהופצו ברשתות אחרי הנחיתה, שבהן נראה הגה הכיוון בזנב המטוס כשהוא ניזוק קשות, מעלות את השאלה עד כמה קרוב היה המטוס לאסון.

לפי נתוני Flightradar24, המטוס המריא מדובאי ב-06:05 וטס בגובה שיוט של 34 אלף רגל. ב-08:21 הוא החל לרדת, ואחרי 18 שניות שבהן לא נקלטו ממנו נתונים איבד כ-14,300 רגל ב-33 שניות, בזמן שמהירות הקרקע שלו עלתה ל-598 קשר. לאחר מכן טיפס חזרה לכ-21,700 רגל, ירד שוב והתייצב סביב 15 אלף רגל, ובגובה הזה המשיך עד הירידה לנחיתה בתבוק.

דן ברכה, טייס F-16 לשעבר, מסביר כי המאבק בתא הטייס הוביל לתמרון חריף במיוחד, שכלל צניחה בקצב רגעי של כ-30 אלף רגל בדקה. לדבריו, הצניחה חרגה באופן קיצוני ממגבלות הטיסה המותרות וגרמה לנזק מבני בזנב המטוס. למרות הפגיעה, הוא אומר, הטייס מהצוות החלופי הפגין יכולת הטסה יוצאת דופן והצליח להנחית את המטוס הפגוע בשלום.

איך צלילה מהירה גורמת לנזק כה חמור בזנב? לדברי הטייס צ', שהעדיף שלא להתראיין בשמו המלא, לכל גוף נע יש מגבלות מבניות שהוגדרו מראש. הוא מדמה זאת לרוכב אופנוע. במהירות רגילה הנסיעה חלקה, אבל אם דוחפים את האופנוע למהירות מופרזת של 400 קמ"ש, הרעידות והעומס על השלדה יגרמו לגלגלים ולחלקים להתפרק. לדבריו, קל וחומר במטוס נוסעים ענקי שצולל במהירות החורגת בחדות מהמגבלות המותרות לו. העומס והרעידות על המבנה מתחילים לסדוק ולשבור את מעטפת המטוס.

טייס נוסף, ר', שגם הוא ביקש שלא להזדהות בשמו המלא, מסביר מה קורה לאוויר שלוחץ על הזנב ברגעים כאלה. במצב תקין המטוס בנוי בצורה אווירודינמית שמזכירה חץ, והאוויר זורם בצורה חלקה לאורך גוף המטוס והזנב. לדבריו, במהלך המאבק בתא הטייס והצלילה החדה טס המטוס במהירות קיצונית, ואם אחד הנוכחים בתא לחץ בחוזקה על דוושות הגה הכיוון, גוף המטוס היה מוטה ביחס לכיוון הרוח ולא התקדם ישר מול האוויר. במצב כזה האוויר, שנע במהירות עצומה, לא מחליק על הזנב אלא מכה בו בעוצמה אדירה מהצד, כאילו חטף הזנב מכה מפטיש אוויר ענקי.

לדבריו, השילוב בין צלילה במהירות חריגה לטיסה לא מאוזנת, ואולי גם רגל שלחצה על הדוושה, יצר עומס שכמעט הוביל לאסון. אילו הלחץ האווירודינמי על הזנב היה חזק רק במעט, מייצב הזנב כולו היה עלול להיגזר ולהינתק מגוף המטוס באמצע הטיסה, והמטוס היה מאבד את יכולת ההיגוי והאיזון שלו ומתרסק. הנס, לדבריו, הוא שמטוסי נוסעים מודרניים מתוכננים לעמוד בעומסים חריגים ולספוג מכות מבניות קשות בלי להתפרק, וזה מה שאיפשר להחזיר את השליטה במטוס ולנחות בשלום בסעודיה.