לעיני העולם, המשטר האיראני מנסה להצטייר כמעצמה חזקה ויציבה. הוא מנפנף בשיגורי טילים לעבר מדינות שכנות, משחק בקלף החסימה של מצר הורמוז ומפזר איומים לכל עבר. אל מול ישראל, אגב, המשטר מפגין זהירות ומורתע בשל גל החיסולים הממוקדים. אך מתחת למעטה הרהב וההצהרות התקשורתיות מסתתרת מציאות שונה בתכלית: בתוך איראן פנימה, המשטר מצוי בחולשה עמוקה ובמצוקה חסרת תקדים.
האינדיקטור הראשון והזועק ביותר למצוקת השלטון הוא הקריסה הכלכלית הטוטאלית. התוצר המקומי הגולמי (GDP) של איראן הצטמק בשנה האחרונה ב-10% – נתון קודר וחסר תקדים בעולם, שלא נראה כמותו אפילו במשבר העולמי של 2008. האינפלציה הכללית האמיתית נוסקת לכ-80%, בעוד אינפלציית המזון שוברת שיאים ומגיעה ל-140%. כתוצאה מכך, השכר הממוצע של אזרח איראני – מורה, פועל או עובד מדינה – קרס מ-200 דולר בחודש ל-70 דולר בלבד.
המשטר אף פוגע בעצמו במו ידיו. הצעדים שנקט במצר הורמוז, אשר נועדו להפעיל לחץ חבלני על העולם, חזרו אליו כבומרנג וגרמו למחסור חמור בחומרי גלם ובמוצרי יסוד בתוך איראן. החקלאות והייצור המקומי הושמדו עד כדי כך כיום שמוצרי יסוד וסמלים פרסיים היסטוריים – כמו זעפרן, אורז פרסי ושטיחים – כמעט ונעלמו לחלוטין מן השוק המקומי. מדובר במשטר שמנותק לחלוטין ממצוקות המדינה והאזרחים, ומשמיד את יסודות הקיום הלאומיים.
סימן מובהק נוסף לייאוש של המשטר הוא הפנייה האגרסיבית לגיוס בני נוער בבתי הספר. במחזה המזכיר את ימיה האחרונים של גרמניה הנאצית או את בשלהי מלחמת איראן-עיראק, בכירי מנגנוני הביטחון – ובראשם ראש מודיעין הבסיג', חוסיין טאאב – מסתובבים בין בתי ספר ומחדירים תוכניות לשיעורי הדרכה צבאית וביטחונית לצד מתמטיקה ואנגלית. טקסים פוליטיים של שירה והלל למשטר מדי בוקר, שנעלמו מהנוף החינוכי מאז שנות ה-90, הוחזרו כעת בלחץ השלטון. המשטר מנסה לקנות את לבבות הצעירים – תמורת הטבה זעומה, סנדוויץ' או תחושת שייכות כדי ליצור לעצמו צבא רחובות, חיילים פיזיים ולגיטימציה מלאכותית. הפנייה הזו ל"נוער היטלראי" אינה מעידה על עוצמה, אלא על פאניקה עמוקה ועל מחסור חמור בתומכים.
אל מול הציבור הרעב, הנהגת משמרות המהפכה והמנהיג העליון מוג'תבא ח'מנאי מתנהלים מתוך פנאטיות עיוורת ומפגינים מוכנות להקריב את המדינה כולה למען שרידות השלטון. בדומה לזרוע הצבאית של חמאס, המשטר מוכן לראות את איראן נשרפת ובלבד שלא יוותר על כיסאו. היבריס ושכנוע עצמי שקרי גורמים למנהיגים להאמין כי הם "ניצחו את ארה"ב ואת ישראל".
במקום לפנות לנתיב פרגמטי, מפקדי משמרות המהפכה אף מדברים על הסלמה נוספת – כמו יציאה מאמנת ה-NPT למניעת הפצת נשק גרעיני וביטול צו ההלכה (פתווה) שאסר כביכול על פיתוח נשק גרעיני. גנרלים אלה אינם מסוגלים לנהל משא ומתן או להגיע להסכמים; תפקידם המבני היחיד הוא לדכא ולהרוג, בפנים ובחוץ.
אמנם גורמים רפורמיסטים ומתונים יותר, כמו הנשיא מסעוד פזשכיאן, מנסים לקדם מגעים דיפלומטיים – כולל ניסיונות לייצר מפגש עם דונלד טראמפ באו"ם כדי לקנות זמני ארכה – אך מהלכים אלה לא יצילו את המשטר. גם הסכם טקטי או תמונת יחסי ציבור לא ישנו את עובדת היסוד: העם האיראני עבר נקודת אל-חזור.
מאז מחאות הנשים, הציבור ראה במו עיניו כי המשטר עמד על סף נפילה. האזרחים, שסובלים מחרפת רעב ומגזירות נוקשות כמו אכיפת החיג'אב, אינם מוכנים עוד לחזור אחורה. בין עם סובל המבקש חופש לבין שלטון צבאי פנאטי ומנותק שאינו מסוגל לשחרר את הרסן, אנו עדים לתהליך של דעיכה מתמשכת, שבר פנימי והתנגשות בלתי נמנעת שתכריע בסופו של דבר את עתיד איראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו