נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ינאם מחר (שני) בפני מליאת האו"ם, במסגרת מה שמכונה "שבוע המנהיגים" של המושב.
לפני שיצא לארה"ב, הוא עוד הספיק לחתום על צו נשיאותי שמורה לכל גופי הממשל והמגזר הציבורי באיראן לאפשר לאנשיהם לעבוד מרחוק ככל שאפשר. זאת, כנראה בניסיון לצמצם שימוש בדלק, שמחירו ממשיך להאמיר. לפזשכיאן תהיה זו ההופעה השלישית במעמד זה.
הפעם היא תעמוד בצל המלחמה המתמשכת מול ארה"ב וישראל - כשההנהגה בטהרן בהרכב אחר מזה שאיתו הוא התחיל את כהונתו, כשכלכלת מדינתו בשפל חסר תקדים, וכשרה"מ נתניהו מצהיר בקול ברור שהיעד הסופי הוא להפיל את המשטר בטהרן.
אין לצפות להפתעות בנאומו. הוא יטיל על וושינגטון וירושלים את האחריות המלאה למלחמה ולהשלכותיה, יציג את איראן כמי שמגינה על עצמה מפני תוקפנות, ויצדיק את התקפות הכטב"מים והטילים על בסיסים אמריקניים באזור ונגד כלי שיט במפרץ בטיעון של "הזכות לתגובה לגיטימית".
עניין אחד שעליו פזשכיאן ידבר מעסיק מאוד את ההנהגה בטהרן - המאמצים שהיא מפעילה בסיוע רוסיה ואיראן להפקיע את תוקפו המשפטי של תהליך ה"Snapback" , אותו מנגנון שהחזיר אוטומטית את כל עיצומי האו"ם נגד איראן, בגלל הפרותיה בתחום הגרעין. דיון גורלי בנושא הזה צפוי להתקיים בסוף החודש, ולקראתו הוא יחזור ויצהיר כי איראן לא מעוניינת בנשק גרעיני, "אך תעמוד על זכויותיה".
"העולם כיום עד לטבעה האמיתי של ישראל", אמר פזשכיאן בנאומו לפני שנתיים. זה היה עוד לפני עם כלביא ושאגת הארי. הוא רצה לקלל ויצא מברך. כוונתו היתה להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, אך הוא סיפק לגביה אבחנה מדויקת ומחמיאה: ישראל שלאחר 7 באוקטובר מציגה את טבעה האמיתי - מאמינה, יוזמת, נועזת, מתוחכמת והתקפית מול כל הקמים עליה. בלי רהב ובלי שחץ, אך עיקשת ונחושה.
ההנחה שחברה מערבית ומפולגת כמו ישראל תקרוס תחת שלוש שנים של מתקפות טילים התבררה כשגויה - כך נכתב בנייר עמדה שפורסם בתחילת החודש על ידי "מדא אל־כרמל - המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי", היושב בחיפה.
לשיטתו, הנתונים מראים כי הציבור היהודי בישראל מפגין עמידות ממושכת, תומך ברובו בהמשך המערכות הצבאיות ומגלה נכונות לשאת במחיר הדמים והכלכלה, מתוך תפיסת איום קיומית משותפת וללא קשר למידת שביעות רצונו מהממשלה.
קשה להפריז
אפשר להניח כי המסקנות ביחס לישראל משקפות גם את הלך מחשבתם העכשווי של מי שנותרו להנהיג את ציר ההתנגדות, או של שחקנים אחרים באזור שמסיבות מובנות לא נותנים לכך ביטוי מפורש. קשה להפריז בחשיבותה של הכרה כזו.
האופן שבו האזור תופס את ישראל - לא רק את יכולותיה הצבאיות בהגנה ובהתקפה, אלא גם את עוצמתה הכלכלית ואת איתנות העורף - מבסס אופטימיות ביחס לאפשרות לשינוי תודעתי.
יהיו מי שיטענו כי מדיניותה בהפעלת הכוח וגישתה ביחס להסדרים מדיניים מתפרשות ככוחנות וכחתירה להגמוניה ומעצימות את בידודה - אך בשכונה שבה אנו חיים אין לנו ברירה אחרת.
טראמפ אמר לאחרונה כי "איראן גמורה". לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמצבו של המשטר בכי רע, אך גם מומחים גדולים יתקשו להעריך מתי בדיוק תתרחש קריסתו. האמת צריכה להיאמר: השינוי היסודי שלו אנו מייחלים באזור יתרחש רק כשהמשטר בטהרן יסיים את דרכו. בלי זאת - כל הישגי המערכה עלולים להיות זמניים בלבד.
זהו בדיוק המסר המרכזי שרה"מ נתניהו צריך להציב על בימת האו"ם: להבהיר לעולם כי שינוי המשטר באיראן אינו רק קריטי להבטחת שלום העולם, אלא גם בר־השגה. הלחץ המשולב - המדיני, הצבאי והכלכלי - עושה את שלו. התמדה, נחישות וסבלנות הן מה שנדרש כעת כדי להשלים את המלאכה.
הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, כיהן כראש המל"ל בשנים 2021-2017
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו