לא רק הנשק: המבחן האסטרטגי של צה"ל בדרך לניצחון על חיזבאללה

מלחמות לא מתנהלות רק בשדה הקרב; הן מתנהלות גם בשדה התודעה והזהות. אחד ההישגים המרכזיים של חיזבאללה לאורך השנים היה טשטוש מכוון בין שלושה מעגלים שונים בתכלית: השיעה כמסורת דתית, השיעים בלבנון כקהילה חברתית־פוליטית רחבה, וחיזבאללה כארגון צבאי־אידיאולוגי הפועל בשירות האסטרטגיה האזורית של איראן. טשטוש זה איננו מקרי; הוא מהווה את אחד ממקורות כוחו של הארגון.

כאשר כל פגיעה בחיזבאללה מוצגת כפגיעה ב"שיעה", הארגון הופך לנציגה הבלעדי של העדה, לעיתים בעל כורחם של רבים מבניה. כך נחסמת האפשרות להתפתחותה של ביקורת פנימית שיעית בלבנון, וכל קול מתון או לאומי מסומן כבגידה. בשיחות מתמשכות שאנו מקיימים מזה שנים עם מנהיגים רוחניים, אנשי רוח ופעילים חברתיים מהעולם השיעי בלבנון, בעיראק ואף באיראן, עולה שוב ושוב אותה תביעה: אל תתנו לחיזבאללה ולמשטר האייתוללות את הבעלות הבלעדית על הזהות השיעית.

מנקודת מבט ישראלית, קבלת המסגור של חיזבאללה היא שגיאה אסטרטגית. ישראל אינה מצויה במלחמה נגד העדה השיעית - לא מבחינה רעיונית, לא מבחינה היסטורית, ולא מבחינה מדינית. המאבק הוא נגד ציר צבאי־אידיאולוגי קונקרטי. הבחנה מכריעה זו היא תנאי יסוד לעיצוב מציאות אזורית אחרת.

פירוק המונופול של חיזבאללה

מבחינה היסטורית ורעיונית, אין יסוד לטענה בדבר עוינות יהודית־שיעית מובנית. באיראן ובעיראק חיו קהילות יהודיות מפוארות במשך דורות, ולא פעם חלקו היהודים והשיעים מציאות חברתית של קהילות מיעוט במרחב הסוני. גם בעת החדשה, היחסים האסטרטגיים של ישראל עם אזרבייג'ן השיעית, היחסים עם בחריין במסגרת הסכמי אברהם והזיכרון ההיסטורי של יחסי ירושלים־טהראן טרם המהפכה, מוכיחים כי קו השבר איננו עדתי אלא פוליטי: בין מדינות המבקשות יציבות לבין פרויקט הגמוני המבקש לייצא מהפכה ולערער את מבנה המדינה.

אפילו במסורת השיעית, דמותו של עלי אבן אבו טאלב - מייסד השיעה - מייצגת צדק, מתינות ויושרה מוסרית. גם קשריו של עלי עם גאוני בבל זכו לתהודה רבה במסורת השיעית. הפער בין מורשתו הרוחנית לבין פוליטיקת הכוח האלימה של המיליציות הפועלות כיום בשמו הוא תהומי.

להבחנה זו יש משמעות קריטית בהקשר הלבנוני הנוכחי. האוכלוסייה השיעית בדרום לבנון, בבקאע ובביירות אינה מקשה אחת. רבים מקרבה שילמו וישלמו מחיר כבד על הפיכת שכונותיהם וכפריהם למחסני אמל"ח ועל שעבוד האינטרס הלבנוני לטובת טהראן. ככל שיתחזק הזיהוי המוטעה בין חיזבאללה לבין העדה כולה, כך יידחקו לשוליים הקולות הפרגמטיים והביקורתיים בתוכה.

על כן, על ישראל לפעול בשני ערוצים מקבילים: בצד הצבאי, על צה"ל להימנע ככל הניתן מפעולות שייראו כפגיעה קולקטיבית בעדה באשר היא. בצד ההסברתי והמדיני, על ישראל להבהיר באופן עקבי כי אין מלחמתה באסלאם או בשיעה, אלא במשטר עוין ובארגון טרור חמוש שמחזיקים בלבנון כבת ערובה.

במזרח תיכון המשתנה לנגד עינינו, ישראל זקוקה לא רק לעוצמה צבאית, אלא גם לדיוק בזיהוי האויב. פירוק המונופול שחיזבאללה ניכס לעצמו על הזהות השיעית אינו רק מעשה צודק ומדויק היסטורית - הוא כלי אסטרטגי ראשון במעלה בעיצוב הסדר האזורי החדש.

***

ד"ר דורון דנינו וד"ר עפר זלצברג הם יועצים בכירים במכון קלמן להתמרת סכסוכים.