הסיבות שגרמו לטראמפ להתגמש - והמוקשים בדרך לסכם

ההיסטוריה הדיפלומטית והאסטרטגית מלאה מקרים שבהם הצהרות על סיומם הממשמש ובא של משברים וסכסוכים אלימים הוכחו עד מהרה כמנותקות מהמציאות.

אפילו מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שהכיר על בוריים את כל רזי הדיפלומטיה ונבכיה, הכריז שסיומה של מלחמת וייטנאם נמצא בהישג יד זמן רב לפני שהצדדים חתמו בפועל על "הסכם פריז", שהביא להפסקת הקרבות (שנמחק כלא היה בחלוף כשנתיים והפך את וייטנאם כולה ליישות קומוניסטית).

אותם הדברים אמורים גם בזיקה לסבב הלוחמה האחרון במפרץ, שבו הפגנת אופטימיות גורפת מצידו של דונלד טראמפ רק לאחרונה הוחלפה במהירות באיומיו האפוקליפטיים להביא לחורבנה של הציוויליזציה באיראן. ואולם במקרה זה אי אפשר להאשים את הנשיא האמריקני בזחיחות או בעיוותי תפיסה כלשהם, שכן המסרים על אודות ההסכם שבשער הגיעו אליו ממקורות איראניים מוסמכים (דוגמת שר החוץ עבאס עראקצ'י). דא עקא שגורמים אלה היו רק חלק ממארג כוחות מורכב במנהיגות האיראנית המשוסעת, שעד כה מצאו את עצמם בעמדת נחיתות אל מול ראשי האגף הקנאי במשטר האייתוללות. הללו הטילו וטו מוחלט על כל נוסחת פשרה, שהלכה כברת דרך לקראת קבלתן, ולו גם החלקית, של דרישות הסף האמריקניות. זאת למרות התרסקותה של הכלכלה האיראנית, הניצבת אל מול התהום.

להיזהר בהערכות

בעוד הצעותיו של הממשל נגזרו ונשאבו תמיד ממקור סמכות לגיטימי אחד, שונים הם פני הדברים באיראן, המצויה בעיצומו של מאבק פנימי חריף בין מוקדי השפעה שונים, שעד כה התאפיין בדומיננטיות של הפלג הניצי, ומבלי שהתברר סופית אם קודקודה של הפירמידה השלטונית, מוג'תבא חמינאי, נמצא כלל על גשר הפיקוד.

לפיכך, יש להתייחס בזהירות לאפשרות שמזכר המסגרת שגיבש הבית הלבן להסכם עם איראן (הגם שהיה, כפי שדווח, על דעתם של "בכירים איראנים") אכן יהיה הזרז שיוביל להסדר בר־קיימא בחזית המפרץ. לא זו בלבד שאיראן (או מי שממשיך לנווט את דרכה האסטרטגית והמדינית) הביעה הסתייגויות מהמסמך האמריקני בניסוחו המקורי, אלא שבין 14 סעיפיו מסתתרים לא מעט מוקדי חיכוך ואי־הסכמה. אלה עלולים להתפרץ אל פני השטח במהלך שבוע נצירת האש, שהוקצה כדי להגיע להסכמות מלאות ומחייבות. בין השאר, לא ברורה עדיין מסגרת הזמן שבה ייאסר על איראן להעשיר אורניום, ולא קיימת במזכר התייחסות למכלול שלם של שאלות קריטיות נלוות כגון רמת ההעשרה המדויקת שתתאפשר לאיראן לאחר תום תקופת ההקפאה, ואופיים המדויק של המנגנונים אשר יוודאו שאיראן אכן מקיימת במלואה את מחויבותה לגנוז את מיזם הגרעין שלה.

הקושי לפקח

הניסיון שרכשה הקהילה הבינלאומית עם איראן ועם צפון קוריאה מעורר ספקות בכל הקשור ליכולתה בפועל לפקח ולנטר ביעילות וללא הפרעה כל פעילות המהווה הפרה של מחויבות זו. ככל הנראה, הושאר יישובו של אשכול שאלות שנויות במחלוקת זה לשלב המיקוח עצמו.

ואולם זהו רק קצה הקרחון: המזכר הקצר לא עוסק במפורש - ככל הידוע - בסוגיות הליבה הנפיצות של מיזם הטילים הבליסטיים ושל יחסיה העתידיים של טהרן עם לווייניה האזוריים ועם קבלני הביצוע שלה למשימות חתרנות וטרור. כדי להימנע מטרפוד המהלך עוד בראשיתו, הסתפקה כנראה וושינגטון בשרטוט מפת דרכים עקרונית וכללית ביותר, המבוססת על רעיון החליפין, זאת בניגוד לתביעתה המקורית לקבלה איראנית מלאה של כל דרישות הסף האמריקניות.

בהתאם לעקרון הדדיות זה, תסכים איראן להקפיא את מיזם הגרעין, ובתמורה יסכים הממשל להסיר בהדרגה את הסנקציות הכלכליות שהשית עליה, כולל הפשרת הכספים האיראניים המוקפאים. נוסף על כך, תאפשר טהרן מעבר חופשי במצר הורמוז, ואילו ארה"ב תסיר במקביל את המצור הימי עליו.

תגובות צוננות

ביסודה עצם ההדדיות המאפיינת את הסכם המסגרת מהווה הישג איראני, ודאי כאשר מכלול שלם של סוגיות יסוד שנויות במחלוקת הושמט ממנו או טושטש לחלוטין, ברוח העיקרון של "עמימות קונסטרוקטיבית". אולם התגובות לגל האופטימיות האמריקני בבירה האיראנית היו, כבעבר, צוננות ומסויגות. אף שלא נכללה בהם פסילה של המתווה, הן אותתו על כך שהדרך להסכם עתידה להיות רצופה במהמורות.

על רקע רמת הפופולריות הנמוכה (כ־35% תמיכה) של טראמפ לאור התמשכות המשבר במפרץ והשלכותיו על משק האנרגיה ומחירי הדלק, ולנוכח בחירות האמצע שהולכות ומתקרבות, נראה שטראמפ החליט להגמיש כמה מעמדותיו. זאת בהנחה ובציפייה שהדבר יהיה חלק מעסקת חבילה, אשר תכלול גם ויתורים איראניים מהותיים. בה בשעה נאלצת בעלת הברית הנאמנה ישראל לצפות מן הצד במתרחש, ולקוות שהאינטרסים החיוניים שלה יובטחו במלואם בכל המישורים במהלך המיקוח הצפוי - בהנחה שאכן ייצא לדרך.