כך פועל "ראש הנחש": מה אפשר ללמוד מהצטרפות החות'ים למלחמה

החות'ים לא הצטרפו למערכה מיד, אלא רק חודש לאחר פרוץ המלחמה מול איראן, והעיכוב הזה ממחיש היטב שלאיראן אין כפתור אחד שמפעיל את כל שלוחותיה.

קל לראות באיראן, בחיזבאללה, בחות'ים, בחמאס ובמיליציות הפרו-איראניות גוף אחד שפועל לפי הוראה מטהראן. אבל המציאות מורכבת יותר. איראן בנתה לאורך השנים רשת של ארגונים שהיא מממנת, מחמשת ומאמנת, אך מימון, חימוש והכשרה אינם זהים לשליטה מבצעית מלאה.

זו אינה מכונה עם מתג אחד. זו רשת, וההבדל הזה חשוב, משום שהוא מסביר גם את אופיו של האיום וגם את הקושי להתמודד איתו.

הדוגמה האקטואלית ביותר לכך היא החות'ים. אתמול (שבת) 28 במרץ, הם קיבלו אחריות פומבית לירי טילים לעבר ישראל. עצם העיתוי חשוב לא פחות מהירי עצמו: המלחמה מול איראן פרצה ב-28 בפברואר, והחות'ים לא הצטרפו אליה מיד - אלא רק כעבור חודש בדיוק. ההשהיה הזאת מלמדת שהם אינם פועלים כזרוע אוטומטית של טהראן. גם כשהם מזוהים עמוקות עם הציר הפרו-איראני, ההחלטה שלהם להצטרף ללחימה אינה מיידית ואינה מובנת מאליה.

למה הם המתינו? מפני שגם לחות'ים יש שיקולים ואינטרסים משלהם. ראשית, הם רצו להימנע מלהיכנס מיד לעימות שעלול למשוך עליהם תגובה צבאית קשה בלי הישג ברור. שנית, הם ביקשו לשמור לעצמם מרחב תמרון: יום לפני שקיבלו אחריות, דוברם הצבאי כבר איים שהם "עם האצבע על ההדק" אם ההסלמה תתרחב או אם הים האדום ישמש לתקיפות נגד איראן. כלומר, הם הבהירו שהכניסה שלהם למערכה תלויה בהתפתחויות, ולא תתרחש באופן אוטומטי.

שלישית, יש להם גם אינטרס מקומי ברור: החות'ים פועלים מתוך הזירה התימנית, ולא רק בשם איראן. לכן הם צריכים לחשב מתי כניסה למערכה תחזק את מעמדם, ומתי היא עלולה לסכן אותם. במילים אחרות, הם לא "הופעלו" מטהראן, אלא בחרו עיתוי שנראה להם נכון גם מבחינה צבאית וגם מבחינה פוליטית.

וזו אינה תופעה ייחודית לחות'ים. גם לחיזבאללה יש מה להפסיד, משום שהסלמה רחבה יותר עלולה לגרום לעוד הרס בלבנון, לעוד אזרחים שייאלצו לעזוב את בתיהם, ולביקורת פנימית חריפה יותר נגדו. גם המיליציות הפרו-איראניות בעיראק אינן פועלות בחלל ריק: רבות מהן כבר מחזיקות בכוח פוליטי, במשאבים ובהשפעה בתוך עיראק, ולכן אינן ממהרות לסכן את מה שבנו. גם חמאס פועל מתוך היגיון של שימור כוח. מאז הפסקת האש באוקטובר 2025, שאלת פירוקו מנשקו נותרה פתוחה, והוא ממשיך לשאוף לשמר השפעה ונוכחות בתוך הרצועה.

עבור איראן, זו אינה בהכרח חולשה אלא דווקא יתרון מבני. רשת מבוזרת מאפשרת לה לייצר לחץ מתמשך מכמה כיוונים, בלי להפעיל את כל הזירות באותו רגע ובלי לשאת בעלות של שליטה ישירה ומלאה בכל אחת מהן. כל שלוחה פועלת בקצב אחר, מתוך חישובי סיכון אחרים, אבל יחד הן מייצרות עומס אסטרטגי מצטבר. במקרה של החות'ים, המשמעות רחבה במיוחד, משום שמעבר לאיום הישיר על ישראל, מעורבותם מחדדת מחדש גם את הסיכון לנתיבי השיט סביב הים האדום ובמצר באב אל-מנדב.

לכן, השאלה איננה האם איראן הפעילה בבת אחת את כל שלוחותיה. השאלה החשובה היא כיצד מתמודדים עם מבנה אזורי שבו ההשפעה האיראנית ניכרת היטב גם בלי פקודה אחת, מרכז אחד או לוח זמנים אחיד. לאיראן אין כפתור אחד. יש לה רשת. והחות'ים, בהחלטה שלהם להצטרף דווקא אחרי חודש שלם, מדגימים בדיוק כיצד רשת כזו פועלת: לא באחידות, אלא בתזמון משתנה שמייצר יחד אפקט מצטבר.

מיי שלו היא חוקרת טרור ויחסים בינלאומיים ודוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה והרצאותיה מתמקדים בסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני, והיא חברה בפורום דבורה - נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי