תוכנית טראמפ הולכת ומתבהרת כפיתיון עבה עם קרס שלכד את ישראל וחמאס גם יחד. היה הגיוני לחשוב שארגון הטרור נקלע לבדו למבוי סתום, אך ירושלים בעצמה נכלאה במסדרון ללא מוצא שבו דלקה אחריו. מאז ניסיון החיסול בדוחא, הקטארים והמצרים לחשו על אוזני הממשל האמריקני ושקדו על המלכודת הזו, שתכנס את הצדדים למו"מ חדש בקהיר. כעת הסירה הפליגה, כך נראה, לעבר סופה של המלחמה. הדגים משתוללים, החכה כבדה וידו של הזקן רועדת.
תשובת חמאס שפורסמה בערב השבת (ולא בכדי: כך הושעתה לזמן מה הסערה הפוליטית בצד הישראלי), לא כללה הסכמה אפילו לסעיף מרכזי אחד ללא סייגים. ההסכמה לשחרור כל החטופים החיים והחללים נעשתה בכפוף לשלושה משפטים: "באופן שישיג את עצירת המלחמה והנסיגה המלאה מהרצועה", "עם סיפוק התנאים בשטח להליך החילופין" ו"התנועה מוכנה לכניסה מיידית למו"מ באמצעות המתווכים לדיון בפרטים אלה".
הסכמת הארגון לממשל טכנוקרטי פלשתיני לא הייתה אלא מיחזור של עמדה מוכרת. עם קריסת הגוף השלטוני של חמאס בעזה - רוב חברי "הלשכה המדינית" ומחליפיהם חוסלו או גלו – כמעט ולא נותרו בכירים שמסוגלים לנהל את הרצועה כולה. הלכה למעשה, חלק מעזה מנוהל כבר על ידי חמולות וכנופיות מתחרות. בכך בחר חמאס להתעלם מאחת מגולות הכותרת של תוכנית טראמפ - המועצה הבינלאומית שעוררה זעם ותיעוב בשורותיו. שאיפתו היא לסלול נתיב למודל "מיני חיזבאללה", שבו "הזרוע הצבאית" משתקמת לאיטה ומשפיעה על קבלת ההחלטות מאחורי הקלעים - אם כי בצורה מצומצמת יותר מלבנון של נסראללה בשלב הראשוני.
חמאס בחר להתעלם בתגובתו הרשמית מיתר הסעיפים "השנויים במחלוקת". מסלול ההגליה, פירוק הנשק, הכוח הבינלאומי ונושאים אחרים לא זכו להתייחסות ישירה. חמאס העדיף לחמוק מהעיסוק בהם ולהשליך אותם לחור השחור המכונה "דיאלוג פנים פלשתיני". מאז ביצע חמאס הפיכה בעזה בשנת 2007, התנהלו מספר סבבי שיחות של הנהגתו מול בכירי הפת"ח. ההצהרות הפייסניות בסופם נותרו על הנייר, ודבר לא יצא לפועל. זה הגורל שחמאס מתכנן לכל ההצעות לפירוקו מנשק ולהגליית בכיריו האחרונים.
אף על פי כן, ההערכה בירושלים שאי קבלה של המתווה במלואו תעניק לגיטימציה להמשך הלחימה, התגלתה כתקוות שווא. ההתעלמות של חמאס מהנושאים השנויים במחלוקת, פתחה דלת לארה"ב ולמתווכים לכפות מציאות משלהם דרך פרשנות מקלה. מבחינתם, לכאורה אין משמעות רבה לאוסף הסייגים בהצהרה. הרי מי קובע מהו "האופן שישיג את סיום המלחמה והנסיגה המלאה"? גם המשפטים "התנאים בשטח" ו"המו"מ על הפרטים" מתפרשים אצלם כ"סוגיות טכניות" שניתנות לפתרון. כך, ההתעלמות מרוב הנושאים הבוערים מתפרשת מבחינתם כ"אי התנגדות", יותר מאשר "התחמקות וסרבנות".
בראיונות לתקשורת הזרה, בכירי חמאס בחו"ל הרשו לעצמם להיות נחרצים יותר, אולי מכיוון שלא מדובר במילים שישלמו עליהן מחיר כלשהו. מוסא אבו מרזוק אמר כי התנאים לשחרור כל החטופים הם סיום המלחמה, נסיגה מלאה מרצועת עזה וסיוע לאוכלוסייה בעזה. לדבריו, על התנאים האלה צריך לנהל מו"מ. כמו כן, הוא טען כי זה "בלתי אפשרי" לשחרר את כל החטופים החיים והמתים בתוך 72 שעות (כפי שנכתב בתוכנית טראמפ). הוא הוסיף כי בחמאס צריכים חודשים כדי לברר היכן חלק מהחללים בגלל ההריסות. "הנשק הפלשתיני", הדגיש, יעבור למדינה הפלשתינית כשתוקם. אוסמה חמדאן ציין את הסירוב לכל שלטון בעזה שאינו פלשתיני.
את "ההערות" האלה חמאס יעלה כבר בדיוני המו"מ בשאיפה ליהנות משני העולמות: לכפות הפסקת אש ממושכת על ישראל במינימום חטופים שישוחררו וכשהוא שומר על שרידי כוחותיו בעזה (סד"כ של כמה אלפי מחבלים עם פיקוד מצומצם של "הזרוע הצבאית"). נראה שבשלב זה, ההימור של לשכתו בחו"ל על טבעו ההפכפך טראמפ שיחק לטובתו. ועדיין, החבל של וושינגטון דק ומתוח עד הקצה. עושה רושם שלא נותרה סבלנות רבה בבית הלבן למריחות זמן.
ייתכן שהצדדים יתכנסו בתחילה למתווה חלקי שדומה במהותו להצעת וויטקוף מאוגוסט. המתווכים הערבים מקווים לכך שהאינרציה תעשה את שלה: העסקה תצא אל הפועל, שבועות ארוכים יחלפו, ישראל תיכנס בינתיים לשנת בחירות, הקשב בירושלים יוסט פנימה והאיום המצומצם ששרד בדרום יישכח מהלב. ואולם, את זוועות 7 באוקטובר לא ניתן לשכוח. ישראל, בכל הרכב ממשלתי, תפעל בשנים הקרובות בעזה למיגור הטרור, גם אם תהיה הפסקת אש ממושכת. זה כנראה מה שחמאס והמתווכים פחות מבינים.