חמאס מקווה לנקום בחמולות, אבל נקלע למבוי סתום

21 חודשים אחרי שביצע טבח המוני בישראל, חמאס מקווה לצאת בעור שיניו ממלחמת אוקטובר. זוהי המערכה הארוכה, הקטלנית והמורכבת ביותר שניהל ארגון הטרור מאז נוסד. כמעט כל הצמרת הצבאית והפוליטית שלו בעזה חוסלה למעט אישים בודדים. רובם ככולם לא מוכרים לציבור הישראלי. אלפי מחבלים עוד נותרו ברצועה. ואולם, ספק אם יוכלו לשרוד מבצע נוסף בעצימות גבוהה. עורקי החיים שלהם נעקרו בזה אחר זה: הכסף המזומן, ציר פילדלפי, הציר האיראני והספונסר הקטארי. גם הסיוע ההומניטארי הוגבל במידת מה.

מול שלטון חמאס ניצב כעת איום נוסף שטרם היה כמותו: חמולות ברצועת עזה שכוללות מאות חמושים משלהם ומה שנראה כמו שרשרת פיקוד. מדי כמה ימים חמאס מתלונן על חמולה אחרת ש"בוזזת אספקה". בראש כמובן עומדת המיליציה של אבו שבאב ברפיח, שנהנית לא רק מגיבוי ישראלי, אלא גם מסיוע ממדינה זרה. בכוחות העממיים שוקלים להקים מועצה משותפת של החמולות שתהווה משקל נגד מול הארגון. הסכם הפסקת אש לא יחייב את הגורמים האלה והם עשויים להמשיך לכרסם במעמד חמאס ברצועה. לפי מקורות זרים, כ-80% משטח הרצועה תחת צווי פינוי, שמאפשרים להם לפעול באופן חופשי כרגע.

בסביבת חמאס מודים שהם מובלים להסכם הנוכחי בעל כורחם. מלחמת 12 הימים מול איראן לא השיגה את מבוקשם – עימות אזורי כולל וממושך. הם ראו איך הפטרון בטהרן מגיב כשהחרב מונחת על צווארו, ונזכרו כיצד עמד מנגד במתקפת 7 באוקטובר. גורמים המזוהים עם הארגון תהו מדוע לא שוגרו טילים למרכזי אוכלוסייה בשבת השחורה. הם מסיקים שטהרן ניצלה אותם. עוד מנוף לחץ שהיה אמור למנוע מתקפה על תוכנית הגרעין. פרויקט הדגל של הרפובליקה האסלאמית. כעת, הם אומרים, "עזה נותרה לבדה". נדמה שהטילים של החות'ים לא מרשימים אותם למרות ההצהרות המתחנפות של דוברי חמאס.

חמאס אכן קיבל שתיים מדרישותיו המרכזיות במגעים עם המתווכים. לוח הזמנים של העסקה השתנה וכעת ישראל תיאלץ להמתין עד ליום ה־50 כדי לקבל את כל עשרת החטופים החיים. נוסף על כך, נראה שממשל טראמפ יערוב לכך שיחל משא ומתן על סיום המלחמה בתקופת 60 הימים. מנגד, בסביבת חמאס טוענים שקיים גם סיכון לא מבוטל. כך, למשל, שמונה מהחטופים החיים ישוחררו כבר ביום הראשון. ומה יקרה אם ישראל תעמוד מאחורי התנאי לפירוק ארגוני הטרור בעזה מנשקם במגעים על הפסקת אש קבועה? באופן כללי, בכירים בארגון לא מביעים אמון גדול במיוחד בישראל או בארה"ב, בלשון המעטה.

לכן חמאס נוטה להיאחז בשלוש סוגיות שחשובות להישרדותו: 1. ביטול פעילותה של קרן הסיוע האמריקנית. 2. הגדלת מספר משאיות האספקה שיכנסו דרך המנגנון הקודם, זה שהזרים הון עתק לחמאס. 3. פתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים. דרישות אלה עשויות לאפשר לו להשתקם כלכלית ואולי להסתייע במחבלים שיגיעו לסייע לו מבחוץ. כך הוא יוכל לחזור למלאכת הגיוס והאימון של המחבלים החדשים. המטרה היא לנצל את הפסקת האש כדי להתכונן לסבב הלחימה הבא.

קרוב לוודאי שההפוגה תאפשר לחמאס לנסות לסגור חשבונות בעזה עם החמולות שהציבו אתגר לשלטונו. את דמו של יאסר אבו שבאב ואנשיו הארגון כבר התיר, בהצהרה של החמ"ל המשותף לארגוני הטרור. מחבליו מנסים כבר עכשיו לרצוח חברי חמולות שמשתלטים על האספקה. לפי מקורות פלשתיניים, רק בסוף השבוע הוצאו להורג 12 עזתים שהואשמו בבזיזה.

ייתכן שישראל וארה"ב יקבלו חלקית את הדרישות. בכל מקרה, קרן הסיוע האמריקנית סובלת מהכאוס שחמאס מפיץ בנקודות החלוקה. למחבלי הארגון או לשליחיו אין בעיה להסתנן בעצמם למרכזים ולאסוף מכל הבא ליד. מספר המשאיות לא היווה סוגיה שנויה במחלוקת בסבבים הקודמים. כך גם פתיחת מעבר רפיח.

בתום 60 הימים חמאס יחזיק ב-22 חטופים, לפחות עשרה מהם בחיים. מצב זה לבדו יעמיד את הארגון בדילמה: האם להמשיך בשחרור החטופים מתוך תקווה שבזמן הארכת הפסקת האש, ישראל תיכנס לבחירות וסוגיית עזה תישכח עד להודעה חדשה? או לחלופין, להמשיך לדרוש את סיום המלחמה עם ערבות של מועצת הביטחון. תנאי שספק רב אם ממשלת ישראל תקבל. כך או אחרת, בטווח הארוך חמאס מוצא את עצמו במבוי סתום.