ההשפלה בתחילת הדרך והפחד האמיתי: בראש של חמינאי

טהראן, יוני 2020. האולם היה מלא בדגלי "מוות לאמריקה" ותמונות מחייכות של המהפכה. האייטולה חמינאי נכנס בתנועה איטית, המצלמות הבהבו, הוא התיישב מוקף בעוזריו. על השולחן היה מונח "חוק הפעולה האסטרטגית" - התוכנית האיראנית להעשרת אורניום כנקמה בסנקציות.

הרגע ההיסטורי הגיע - הקריין בטלוויזיה אמר בטון נבואי: "עם חתימה זו, נאלץ את המערב לכרוע ברך!". חמינאי הרים את העט בהדר. הוא מתחיל לחתום, אבל הנייר נשאר לבן. הוא לחץ חזק יותר. שום דבר. חלפו חמש שניות של דממה מביכה, חמינאי הסתכל סביבו, שתק לרגע ואז לחש: "זאת מזימה". לבסוף הגיח עוזר עם עט חדש. החתימה הסתיימ . הקהל מחא כפיים בנימוס.

זו הייתה תקלה טכנית פשוטה ורגע שחשף את צפונות ליבו של האיש: חשדן עד פרנויה, רואה יד נעלמה בכל פריט.

שליט מזדקן בעידן רותח

עלי חמינאי, בן 86, שולט באיראן ביד ברזל מאז 1989. הוא שרד ניסיון התנקשות קשה ב-1981, כשבמהלך מסיבת עיתונאים התפוצץ רשמקול ממולכד. הוא נפצע קשה, איבד כמעט לחלוטין את היכולת להשתמש ביד ימין, פיתח חשדנות עזה לכל גורם פנימי או חיצוני.

עבורו, אין הבדל מהותי בין אויב פוליטי, מתנגד אזרחי, סוכן CIA או מפגין צעיר ברחובות טהראן - כולם עלולים להיות שליחי מזימה עולמית להפלת הרפובליקה האסלאמית. מהזווית הזו, חמינאי מעולם לא ראה את עצמו רק כשליט - אלא כשומר הסף האחרון של מהפכת 1979.

מנגנונים של חשדנות הדדית

בהשראת חששותיו, חמינאי הקים באיראן מערכת של פיקוח פנימי מתוחכם, בה גופים רבים מפקחים, מרגלים ואף מסגירים זה את זה: המודיעין של משמרות המהפכה עוקב אחרי הצבא; המשטרה החשאית בודקת את משרד הפנים; ובין כולם פועל משרד המודיעין האזרחי בנפרד. הדבר מאפשר לו למנוע ריכוז כוח מסוכן מדי אצל איש אחד– אך גם מלבה אווירה של פחד קבוע, השתקה, ודריכות קיומית.

וליאט־פקיה: עיקרון של שלטון טוטאלי

כל זה נשען על עיקרון ההלכה השיעי שנקרא "וליאט־פקיה" - שלטון חכם ההלכה. לפי עיקרון זה, רק פקיה (פוסק הלכה בכיר) רשאי לשלוט במדינה עד בואו של האימאם הנעלם.

חמינאי מגלם את הדוקטרינה הזו, אבל יודע היטב שגם עיקרון דתי אינו חזק יותר מהתקוממות עממית או תסיסה כלכלית. הוא פוחד, אולי יותר מהכול, שייזכר כאייתוללה האחרון", זה שבימיו קרסה המהפכה האסלאמית.

הפחד האמיתי: העם שבפנים, לא האויב שבחוץ

חמינאי אמנם מדבר על "השטן הגדול" - ארה"ב - אך הפחד האמיתי הוא מבפנים. הוא זוכר היטב את הפגנות הענק של 2009 לאחר הבחירות, ואת גלי ההתקוממות ב-2019 וב־2022. הוא הגיב להם בדיכוי אכזרי: מאות הרוגים, אלפי עצורים, חסימת אינטרנט מוחלטת. כל שביתה או הפגנה מתקבלת אצלו כקריאת תיגר קיומית, ולכן הוא לא מהסס לשבור שביתות בכוח, לעצור פעילים, ולהפעיל טרור כלכלי פנימי.

שביתת נהגי המשאיות - והציפייה למערב

בשבועות האחרונים, שביתת נהגי המשאיות באיראן נכנסה ליומה ה־14. המחסור בדלק, עלויות התחזוקה, והפחד הכלכלי משביתה ממושכת גורמים לתסיסה שעלולה להדליק מחדש את כל המדינה. אחד מהנהגים אמר לתקשורת הזרה בציטוט מדויק:
"אנחנו 14 יום שובתים. נגמר לנו הכסף. איפה טראמפ שיעזור?"

זוהי קריאת מצוקה, לאו דווקא לנשיא מסוים, אלא ליכולת של המערב להתערב לא רק צבאית, אלא כלכלית וחברתית, בהזנה עקיפה של מוקדי מחאה: העברות כספים, לוגיסטיקה, תקשורת חופשית. חמינאי יודע זאת, ולכן משקיע משאבים אדירים בניטור, מעצרים, וניסיון להפריד בין אוכלוסיות.

הגרעין והמו"מ עם ארה"ב: בין מו"מ לכדור נפץ

מול ארה"ב, חמינאי מבין שהמערב נסוג שוב ושוב מדרישותיו. טראמפ, לאחר נסיגה מהסכם הגרעין, הציב דרישות רבות - אך עם הזמן נחלש פוליטית, והלחץ דעך. חמינאי מעריך שגם כעת, תחת כל ממשל עתידי, האמריקנים יעדיפו להימנע מעימות ישיר, במיוחד כשהם שקועים בזירות אחרות.

בתוך הקשר זה, יש להבין את גישתו לשיחות הגרעין. מצד אחד, חמינאי משדר מסר נוקשה של "עמידה איתנה", אך מאחורי הקלעים הוא בוחן כל תזוזה אמריקנית בעניין. הוא יודע שבשיחות הקודמות מול ארה"ב, האחרונה נכנעה לא מעט. הסירה סנקציות, ניתקה דרישות מרכזיות, וחזרה לשולחן ללא שיניים. מבחינתו, זו הוכחה לכך שלמערב אין סבלנות לעימות ממושך.

מה גם שלחמינאי יש זיכרון ארוך: ב־3 ביולי 1988 הפילה ארה"ב בטעות את טיסה IR655 - מטוס נוסעים איראני, וכל 290 נוסעיו נהרגו. שבועות לאחר מכן, חומייני עצמו הודיע שהוא "שותה את כוס התרעלה" ומסכים להפסקת אש כמעט-כניעה מול סדאם חוסיין. הסיבה: פחד קיומי מהתערבות ישירה של ארה"ב. חמינאי היה אז נשיא, ומקורב להחלטה ההיסטורית - חקוקה בו תחושת ההשפלה והלקח.

לכן, כיום, למרות הדימוי הקשוח, חמינאי אינו שואף לעימות ישיר עם ארה"ב. הסיוט שלו הוא תקיפה אמריקנית שתערער את המשטר ותהפוך אותו, כאייתוללה האחרון, למי שהוביל את הרפובליקה להתפוררות. הוא נחוש לא להיות זה שייזכר כמי שגרר את איראן לקריסה.

בין כוס התרעלה לאשליית האלמוות

חמינאי ניצב על קו תפר היסטורי. מצד אחד, הוא רוצה להיזכר כמנהיג ששמר על המהפכה, על הגרעין, ועל "ציר ההתנגדות". מצד שני, הוא יודע שהקריסה יכולה לבוא מבפנים - מסדקים כלכליים, מבני כוח עייפים, ומנועים שלא מקבלים דלק.

כפי שאמר פעם מישל דה מונטן, הפילוסוף הצרפתי: "הטוב ביותר שבמלכים הוא זה שיודע מתי לוותר על הכתר, בטרם הכתר ייפול מראשו."

אבל חמינאי אינו מהסוג שמוותר. ולכן, אם המערב רוצה למנוע התגרענות, עליו לכוון למטרה האמיתית: לא רק הסכם, אלא שינוי משטר. לא בכוח תקיפה צבאית בלבד, אלא שילוב של עצמה צבאית, חנק כלכלי ותמיכה בתסיסה פנימית - שלושה רכיבים שיחד יקריסו את המשטר.