לשמור על המפרץ: הנתיב החדש מריאד לוושינגטון עוקף את ירושלים

ערב ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במדינות המפרץ, הגיעו מוושינגטון שתי ידיעות מטרידות מבחינתה של ישראל.

ראשית, פורסם כי ארה"ב אינה מתנה עוד את סיוע לתוכנית הגרעין האזרחית של סעודיה בנורמליזציה עם ישראל, בניגוד לעמדתה עד כה.

בנוסף, הכריז טראמפ – מבלי לטרוח לעדכן את ישראל מראש – על הפסקת המבצע האווירי שניהלה ארה"ב נגד המורדים החות'ים בתימן, למרות שרק יומיים לפני כן טיל ששיגרו החות'ים פגע בנתב"ג. גם כאן, לפי הדיווחים, בעלת האינטרס שדחפה למהלך הייתה סעודיה, שחשש שהסלמת העימות עם החות'ים תפגע ביציבות בגבולה עם תימן ובפיוס האזורי שלה עם איראן, פטרוניתה של החות'ים. הירי מתימן לעבר ישראל, לעומת זאת, פחות מטריד את ריאד.

באופן דומה, בשעה שישראל מנסה לקבל גיבוי מארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין באיראן, מדינות המפרץ מתנגדות נחרצות לתקיפה כזו ומפעילות את השפעתן על וושינגטון כדי שתגיע עם טהראן להסכם גרעין חדש.

וכמובן, קשה להתעלם מהפער הגדול בין הפנטזיות שנשמעות לעיתים בישראל על הצורך "לבודד" ולהעניש את קטאר בשל קשריה עם חמאס, לבין העובדה שיחסיהם של הקטארים עם ארה"ב נמצאים בשיא פריחתם, ובאמצעותם מצליחה דוחא להשפיע על מהלך המלחמה בעזה, כפי שבא לידי ביטוי בהפסקת האש שהשיגה בינואר ועשוי לשוב על עצמו בקרוב.

המפרץ והתחרות הבין-מעצמתית

הדינמיקה הזו אינה רק תולדה של ממשל טראמפ ויחסיו עם נתניהו, אלא של מעמדן החדש של מדינות המפרץ. הבחירה של טראמפ לקיים את הביקור המדיני הראשון שלו בכהונתו הנוכחית במדינות המפרץ מעידה שאלו לא רק מוקד העניין המרכזי במזרח התיכון (לבד משליטי שש מדינות מפרץ, אף מנהיג אחר באזור לא הוזמן לפסגה שיערוך טראמפ בריאד) - אלא מוקד השפעה ברמה גלובלית.

אמנם כבר עשורים שמדינות המפרץ נהנות מהשפעה בזכות משאבי הנפט והגז הטבעי בהם בורכו, אך בעבר תפקידן המדיני היה שולי יחסית בתוך העולם הערבי, ומקומן תחת מרחב ההשפעה האמריקני לא היה מוטל בספק.

בעשור האחרון הפך המפרץ לזירה דינמית של תחרות בין־מעצמתית בין ארה"ב לסין. תחרות זו חורגת מעבר לשליטה על משאבי נפט וגז, ומשקפת החלטה אסטרטגית של המשטרים במפרץ: להשקיע סכומי עתק בפיתוח כלכלותיהן ובהשקעות גלובליות. מטרתם היא לגוון את מקורות ההכנסה ואת מערכות היחסים הבינלאומיות שלהן, כדי להפחית את תלותן הבלעדית במשאבי האנרגיה המסורתיים.

ארה"ב שואפת לזכות בנתח משמעותי מזרם ההשקעות העצום הזה, בעודה פועלת לבלימת ההשפעה הסינית במפרץ. שליטי האזור, מצדם, מנצלים היטב את התיאבון האמריקני: בחודשים האחרונים הכריזו סעודיה, האמירויות וקטאר על תוכניות להזרים לארה"ב השקעות בהיקף מצטבר של יותר משני טריליון דולר – צעד שמבטיח יצירת אלפי מקומות עבודה עבור אמריקנים ומעניק למדינות המפרץ מנוף השפעה חסר תקדים בוושינגטון.

במוקד ההשקעות נמצאת הבינה המלאכותית: מדינות המפרץ, ובפרט האמירויות, הפכו לשחקניות מרכזיות בתחום, המחוזרות על ידי חברות סיניות ואמריקניות. מכאן, יחד עם טראמפ יגיעו לסעודיה גם האחראי על תחום הבינה המלאכותית בממשל וראשי תעשיית הטק האמריקנית – בהם אילון מאסק, מארק צוקרברג וסם אלטמן – במטרה לקדם עוד את ההשקעות הטכנולוגיות מהמפרץ, שהפכו לכלי מיקוח דיפלומטי מול הבית הלבן.

ירושלים כבר לא שער הכרחי לוושינגטון

המינוף החדש של מדינות המפרץ מערער את ההנחה הוותיקה באזור שלפיה "הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים". מדינות אלו אינן עוד ספקיות נפט השוקטות על שמריהן, אלא שחקניות טכנולוגיות וכלכליות משמעותיות בעולם רב-קוטבי – ולכן הן כבר לא תלויות בישראל כדי להשפיע על ארה"ב.

בתחילה, הדיונים על הסכם הגנה בין סעודיה לארה"ב – שיכלול ערבויות ביטחוניות, סיוע בגרעין ואמצעי לחימה מתקדמים, בתמורה לכך שזו תגביל את הנוכחות הטכנולוגית והצבאית של סין בשטחה– כללו דרישה שסעודיה תנרמל את יחסיה עם ישראל.

אך כעת, על רקע המלחמה בעזה והקיפאון בזירה הפלשתינית, וושינגטון מאבדת סבלנות, ונחושה להתקדם להסכם עם סעודיה – גם ללא ישראל.

על ישראל להפנים את הארכיטקטורה החדשה של יחסי הכוחות במזרח התיכון. מדינות המפרץ לא רק תפסו את מקומן של מדינות העולם הערבי ה"ישן" כמו מצרים בהובלה האזורית, אלא התפתחו למעמד של שחקניות מעצבות במערכת העולמית הרב-קוטבית. 

חיזוק היחסים עם מדינות המפרץ מהווה אינטרס אסטרטגי עליון עבור ישראל. שימור וטיפוח הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, קידום מהלכי נורמליזציה עם סעודיה, יישוב מחלוקות, ופיתוח ערוצי תקשורת ושיתוף פעולה - כל אלה חיוניים לא רק למעמדה האזורי של ישראל, אלא גם להבטחת הרלוונטיות והשפעתה העתידית בזירה הגלובלית. 

אילן זלאיט הוא חוקר מדינות המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמרכז דיין באוניברסיטת תל אביב