50 שנה למלחמת האזרחים: לבנון שוב על סף התלקחות

השבוע ציינו הלבנונים 50 שנה למלחמת האזרחים שטלטלה את ארץ הארזים וגבתה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם. יובל לאחר מכן, והלבנונים ניצבים שוב בצומת דרכים. אחרי התבוסה של חיזבאללה במלחמה מול ישראל מתרבים הקולות הקוראים לפרק את ארגון הטרור מנשקו. בעוד הצמרת הלבנונית מדברת על דיאלוג, יש מי שמבהירים כי סוגיית הנשק של המיליציות, מורשת מלחמת האזרחים, לא תיפתר ללא הפעלת כוח.

"לבנון תמיד נמצאת על סיפה של מלחמת אזרחים", מסר ל"ישראל היום" ד"ר דן נאור, מומחה ללבנון וחוקר מאוניברסיטת אריאל, "המאבק סביב חלוקת הכוח במדינה העדתית מלווה אותה מאז הקמתה. המצב כיום מורכב ונפיץ. היחלשות חיזבאללה פותחת פתח לשחקנים אחרים להרים את הראש.

"המדינה הלבנונית בראשות הנשיא החדש, ג'וזף עאון, מנסה להחזיר לידיה את השליטה, אך חיזבאללה לא יוותר בקלות על מה שהשיג, ולכן הסבירות לעימות מזוין הולכת ועולה. קריאת התיגר כלפי חיזבאללה יכולה לבוא גם מתוך העדה השיעית עצמה. זה לא יהיה מפתיע אם תנועת אמל תנסה לנצל את חולשת חיזבאללה ולחזק את כוחה על חשבונו".

מי החריב את המדינה?

וויסאם אל־לחם, חוקר לבנוני בביירות, סבור כי "השלום שלבנון חוותה בתקופה האחרונה היה שלום מלאכותי, שכן לחיזבאללה ניתנה ההחלטה של המדינה בהיותו הגורם הכי חזק מבחינה צבאית. השלום הציבורי לא התקיים בגלל מדינה שמבוססת על צדק ושוויון אלא מפני שהייתה מפלגה מדכאת ורודנית שאף אחד לא היה יכול להתחרות מולה".

אז, כמו היום, הסכסוך ניטש על חלוקת הכוח בין מי שחתרו לשמר את הסדר הישן למחנה המהפכני. ואולם הניצוץ שהבעיר את מלחמת האזרחים ניצת ביום רגיל בביירות ב־13 באפריל 1975. כנסייה נחנכה בעיר בנוכחותו של מנהיג הפלנגות הנוצריות פייר ג'ומייל. מאבטחיו, שפרסו מחסומים באזור, נתקלו בחבורת חמושים פלשתינים שפתחו בירי לעברם. בחילופי האש נהרגו כמה ממאבטחיו של ג'ומייל.

בהמשך אותו יום חלף אוטובוס של פלשתינים בסביבה ונתקל במארב. עד היום הדעות חלוקות באשר למארב: האם מדובר בנקמה על הרג המאבטח שנתפס כניסיון התנקשות במנהיג הפלנגה, ניסיון מכוון לעורר סכסוך נרחב יותר, יוזמה מקומית של חמושים או פעולה מקדימה נגד חמושים פלשתינים שהסתתרו ברכב. באירוע נהרגו יותר מ־20 איש.

כך או אחרת, התוצאה ידועה: כ־150 אלף אזרחים הרוגים, 15 שנים של מלחמת אזרחים, מעשי טבח אכזריים, התנקשויות בפוליטיקאים, 17 אלף נעדרים ומעורבות זרה ארוכת שנים. מטבע הדברים, המלחמה ניצתה על רקע תסיסה חברתית ארוכת שנים: הפיגועים שהוציאו לפועל מחבלי אש"ף בצפון, המחנה המהפכני שחתר לבטל את המבנה העדתי במדינה, עלייתה של התנועה השיעית אמל בהנהגת האימאם מוסא א־סאדר והתעצמות הפלנגות הנוצריות.

ד"ר דן נאור מסביר כי "הפלשתינים הם נטע זר בלבנון. מסוף שנות ה־60, כשהחלו הפלשתינים לפעול מלבנון, הם הבינו כי עליהם לקשור קשרים עם המערכת הפוליטית במדינה כדי שממשלת לבנון וצבאה לא יפעלו נגדם. במלחמת האזרחים הארגונים הפלשתיניים התייצבו לצד המחנה שרצה שינוי ורצה לדחוק את ההשפעה המארונית במדינה".

לדבריו, "המארונים רואים בפלשתינים את הגורם שהחריב את לבנון. הם מחשיבים את מלחמת האזרחים כמלחמה חיצונית, מאבק שהתרחש על אדמת לבנון. מבחינתם, כמובן, לא היה מדובר בשאלה של חלוקת הכוח אלא בשאלה של ריבונות. הפלשתינים, מבחינת המארונים, ניסו להפוך את לבנון לבסיס הפעולה שלהם ואולי אף להשתלט על המדינה, אך המארונים היו אלושניצבו מולם.  אבל צריך לומר שלמארונים היה חלק נכבד בגורמים שהובילו לפרוץ המלחמה ואף להתמשכותה".

"מלחמה מיותרת"

החוקרת הלבנונית המארונית ג'ומנה גברה אמרה ל"ישראל היום": "אם לבנון תהפוך למדינה אמיתית, חייבים לפרק מכולם את הנשק, אחרת צריך לפצל את לבנון, אבל גם לזה אין כיסוי בינלאומי. טראומת המלחמה של הדור שלי כנוצרית, שלעולם לא תאפשר לשכוח שהפלשתינים החריבו את לבנון, לא שייכת לדור החדש. רוב הלבנונים נוטים לשמאל גם אם הם חברים במפלגת ימין. כולם תומכים בפלשתין ושכחו את הפשעים הנוראיים שהפלשתינים ביצעו. או שהם לא נולדו (בתקופה של המלחמה) או שהם פשוט רוצים לשכוח".  

ג'ורג' מזרעאני (71), מפקד לשעבר בפלנגות, סיפר לסוכנות הידיעות הצרפתית: "היתה מלחמה מיותרת. ילדי העניים הם אלה שמתו. הם גנבו לי 17 שנה מהחיים. איבדתי 14 בני משפחה ואף אחד לא בא לנחם אותי".

נסים אסעד, חמוש לשעבר מהמפלגה הקומוניסטית, אמר לסוכנות: "יש דאגה גדולה לגבי חזרה של המלחמה. הרטוריקה המסיתה עדיין קיימת, ואם תשווה את הנסיבות שהובילו למלחמה ב־1975 לאלו שקיימות עכשיו תמצא שהנסיבות הנוכחיות עוד יותר מעודדות".