הסכם הגרעין, ערב הסעודית והתמיכה במשטר - עיתוי מותו של ראיסי מאתגר את איראן

מותו של נשיא איראן איברהים ראיסי מעמיד את האומה האיראנית בפני אתגרים רבים. אמנם, במדינה שבה הבחירות לא באמת חופשיות, זו לא בעיה גדולה למצוא נשיא חלופי. אך העניין הוא העיתוי - שמציב בפניה מכלול שאלות ביטחוניות, פנימיות, כלכליות וגאו־פוליטיות שניצבות על הפרק.

כידוע, איראן היא מדינת סף שקרובה מאוד להשגת נשק גרעיני, ולשם כך נדרשים רק החלטה וזמן. בשבועות האחרונים קיימה טהרן מו"מ עם ארצות הברית בתיווך עומאן, לחידוש הסכם הגרעין. איראן גם חידשה את יחסיה עם ערב הסעודית, וזו האחרונה החלה לפלרטט עם ארה"ב ואולי אף עם ישראל.

לשני התהליכים האלו יש תאריך תפוגה - 5 בנובמבר 2024 - מועד הבחירות לנשיאות ארה"ב. בסיטואציה שנוצרה, איראן לא באמת יכולה להיכנס בשתי רגליה לנושאים האלו.

אתגר נוסף הוא הפרוקסי האיראני - שליחיה האזוריים שכוללים את החות'ים, המיליציות בסוריה, השיעים בעיראק וחיזבאללה בלבנון, ועזה למרות שמשקלה ירד. איש המפתח בקשר מולם, שנהרג אף הוא, היה שר החוץ חוסיין אמיר עבדאללהיאן. הוא גם היה מי שחיבר את איראן למכירת כטב"מים לרוסיה, למלחמתה מול אוקראינה.

הנשיא ושר החוץ היו אנשי מפתח בפיתוח הקשרים עם מזרח אירופה (רוסיה), וסין. במדינה, שכבר עשתה כברת דרך ענקית לסין, הדעות חלוקות וישנם קולות שקוראים לחזרה למערב אירופה. כעת עם מות השניים האיראנים נדרשים לאתר, ומהר, נשיא שיהיה בעל תכונות ויכולות אופרטיביות לנהל את הסוגיות הללו. עליו להיות גם אדם נאמן ומסור. כזה שיודע שיש רק מנהיג אחד - המנהיג העליון.

שיבושים בדרך

את חמינאי מעניינת המורשת שתיוותר אחריו. הוא לא רווה נחת מהנשיאים שקדמו לראיסי, כיוון שחרגו מהקו האידיאלוגי שלו. בעוד שהוא, חמינאי, מתווה דרך, על הנשיא לספק אוכל לקרוב ל־90 מיליון בני אדם, מה שמחייב אותו לפרגמטיות. על פי אייתולה חומייני, מנהיג המהפכה, האינטרס גובר על האידיאולוגיה.

לשיטתו, מותר להרוס מסגד ואף להשהות מצוות יסוד באסלאם אם האינטרס מחייב זאת. כעת השאלה היא מהו האינטרס. האסלאם, המהפכה, המדינה, האינטרס של המשטר או האינטרס של המנהיג העליון? חמינאי כבר שרטט את הגבולות וראיסי התאים לתוכניותיו כמו כפפה ליד. לא בגלל כישוריו, אלא משום שהיה הנאמן לו ביותר מבין האנשים סביבו.

הנוער יכריע

איראן היא מדינת מחאה, ואחוז התומכים במשטר בה צונח. אם ב־1979 יצאו ההמונים לרחובות תחת הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון", הרי שב־2009 הם שאלו "האמנם האסלאם הוא הפתרון?", ומ־2019 הם כבר צועקים שהאסלאם הוא לא הפתרון.

טהרן, גם אם לא בגלוי, הפכה לאחת הערים החילוניות במזה"ת. מבקר שהגיע ארצה מאיראן אמר שהעיר החילונית בעולם היא ת"א, ואחריה טהרן. מי שיכריע את עתידה הוא הנוער. אולי בעתיד מישהו יגיד שבדיעבד, הכתובת היתה על הקיר.

הכותב הוא פרופ' אמריטוס במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב