"ואז הפקיד בריאד שאל אם יש לי ויזה": כתבנו בביקור מיוחד בסעודיה

אתמול בבוקר, בשדה התעופה של ריאד, ניגשתי לדלפק כדי לבצע צ'ק־אין לתל אביב, דרך איסטנבול. הפקידה לקחה את הדרכון, הסתכלה, בדקה שוב במחשב וקראה לאחראי עליה. ביחד הם הסתכלו עלי במבט חצי משועשע־חצי מופתע. "תל אביב?" הוא שאל. עניתי בחיוב. "יש לך ויזה?"

סעודיה עדיין בוחנת אותנו, הישראלים. בדיוק כמו בביקור הקודם שלי בממלכה, בשנה שעברה, לאדם הפשוט סביר יותר לפגוש חייזר ברחוב מאשר ישראלי. כשזה קורה לו, התגובה בדרך כלל נעה בין תדהמה לחוסר אמון. זאת גם הסיבה שאפשר לדבר כאן חופשי בעברית ברחוב, במוניות ובמסעדות: זאת שפה זרה לגמרי עבורם, שלא מצלצלת כמו שום דבר מוכר.

גם בכניסה לממלכה, בשדה התעופה של ג'דה, פקיד ההגירה הסתכל עלי במבט משועשע. כנראה שהופיע לו במחשב שכבר הייתי כאן, ומן הסתם ההקשר הישראלי. הוא חייך, ושלח אותי לאחראי, שמיהר לחתום ולאשר את כניסתי לממלכה. שום דבר לא בא להם בהפתעה: בבקשה לוויזה נדרשתי לציין מפורשות כתובת מגורים מלאה, טלפון ומקצוע.

מאחר שביקורי הקודם כאן פורסם ב"ישראל היום" וצוטט בהרחבה ברחבי העולם, הסעודים ידעו בדיוק במי מדובר. מעצם האישור שנתנו לי לשוב לכאן, אפשר ללמוד שהם מקבלים בברכה ישראלים, ויש לא מעטים שמסתובבים כאן בתקופה האחרונה - בדרכונים זרים, כמובן - כשהם מייצגים שלל חברות ישראליות, מהייטק וחקלאות ועד ביטחון.

גורם מערבי בריאד מבהיר: "כדי שהעסקה תקרה, ארה"ב וישראל נדרשות ללכת כברת דרך ולבצע פשרות כואבות. לא בטוח שיהיו מסוגלות לכך"

הפתיחות לישראל היא רק חלק אחד בתהליך המואץ שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מעביר את ארצו. התהליך הזה בולט במיוחד ביחס לנשים: בהשוואה לשנה שעברה, יש הרבה יותר נשים במרחב הציבורי, ורבות מהן בפנים גלויות, עם איפור ולק. הכל יחסי, כמובן; סעודיה היא עדיין מדינה שמרנית מאוד, שחל בה איסור שתיית אלכוהול. אין מוזיקה במקומות ציבוריים והיחס לנשים מפלה משמעותית. אבל המגמה ברורה, והיא נועדה לשדר פתיחות גוברת למערב - אבל גם בבית פנימה, לדור הוותיק, שהתקשה תחילה לקבל את המהפכה השקטה שיורש העצר מוביל.

הדרישות הסעודיות

המשך התהליך הזה נראה בלתי נמנע, אם כי בהקשר הישראלי הוא תלוי במשתנים רבים. משיחות שקיימתי בימים האחרונים עם כמה גורמים שבקיאים ברזי הדיאלוג הרגיש שמתקיים כעת במשולש סעודיה־ארה"ב־ישראל, יש רצון משותף להגיע להסכמות כבר בתקופה הקרובה, בטרם ארה"ב נשאבת למערכת הבחירות לנשיאות. הנשיא ג'ו ביידן הוא הדוחף העיקרי להסכם, שעיקרו סעודי־אמריקני, ורק חלקו נוגע לישראל.

גורם המעורב בפרטי המגעים: "בן סלמאן, שרואה עצמו כמנהיג העולם הערבי, לא יוכל לזרוק את הפלשתינים מתחת לגלגלים. הוא יבקש תמורה"

ביידן רוצה בהסכם כהישג לקראת הבחירות, אבל גם כדי לשקם את הברית ההיסטורית בין המדינות ולתקוע טריז ביחסים המתחממים בין סעודיה לסין (ובהמשך לכך בין סעודיה לאיראן). לשם כך, הוא מוכן לא רק לסלוח לבן סלמאן על חיסולו של העיתונאי ג'מאל חשוקג'י באיסטנבול, אלא גם ללכת רחוק מאוד ביחס לדרישות הסעודיות: מטריית הגנה אמריקנית (בדומה לזאת שארה"ב העניקה להודו, שאותה היא הגדירה כ"שותפה ביטחונית מרכזית"), מכירת נשק אמריקני מתקדם לממלכה, ייצור עצמי של נשק בסעודיה, ותוכנית גרעין אזרחית שתכלול העשרת אורניום על אדמת סעודיה.

דוקטרינת בגין?

"הדיאלוג האמריקני־סעודי מתקיים באינטנסיביות רבה בשבועות האחרונים", אמר אחד הגורמים. כחלק מכך, ביקרו בסעודיה מזכיר המדינה בלינקן וראש המועצה לביטחון לאומי סאליבן. ישראל מעודכנת כל העת בפרטי הדיאלוג הזה, ומקיימת דיאלוג פנימי מקביל. כך, נערכו באחרונה כמה דיונים דיסקרטיים בהשתתפות קבוצה מצומצמת של בכירים - ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט, השר דרמר, ראש המועצה לביטחון לאומי הנגבי, וכמה בכירים בצה"ל, במוסד ובוועדה לאנרגיה אטומית - שדנו בשלוש סוגיות מרכזיות שנובעות במישרין מההסכם: הגרעין, הנשק המתקדם, וברית ההגנה.

הסוגיה הדרמטית ביותר נוגעת לגרעין. המדיניות הישראלית המסורתית, כחלק מ"דוקטרינת בגין", היא לא לאפשר לאף מדינה במזרח התיכון להחזיק ביכולת גרעינית. אחד הבכירים אמר שהמגמה שמשתקפת בדיונים היא לא לשלול את העניין על הסף, אלא "לחפש פתרונות שיאפשרו לישראל לחיות איתו בשלום". גורם אחר, שלא משתתף בדיונים, אך בקיא בתוכנם, אמר כי "זה יהיה טירוף. ייפתח מרוץ גרעיני באזור, ואחרי סעודיה יגיעו מצרים וטורקיה ומי לא. וחוץ מזה, סעודיה היום יציבה תחת בן סלמאן, אבל מי ערב לנו שלא יקרה לו משהו, ואז נגלה שלטון שמרני, קיצוני, שמחזיק במפתח לנשק גרעיני?".

בכל הקשור להתעצמות סעודיה בנשק מתקדם, עתידה ירושלים להציב לוושינגטון רשימת דרישות שיבטיחו כי ישראל תשמור על יתרונה האיכותי הביטחוני. ככל הידוע, בצה"ל כבר עוסקים בנושא, מתוך הבנה שמדובר בהזדמנות חד־פעמית להתעצמות כמותית ואיכותית, וכן לקידום עסקאות עתידיות ולוחות זמנים לעסקאות קיימות. כחלק מכך, עשויה ישראל לבקש כי הסיוע הביטחוני האמריקני יתקבע לתקופה שארוכה מחמש שנים.

איתות לאיראן

בביקורו בשבוע שעבר בוושינגטון עסק דרמר גם בסוגיית "ברית ההגנה". גם כאן, הדעות בישראל חלוקות בין תומכים ומתנגדים. בסביבת נתניהו נוטים לתמוך בברית הגנה דומה לזאת שתוענק לסעודיה, בעיקר כאיתות לאיראן. מנגד, יש גורמים שסבורים כי ברית כזאת לא תשרת את ישראל, אלא תגביל אותה באפשרות לפעול עצמאית.

ממשל ביידן זקוק לתמיכה הישראלית בהסכם גם כדי להעבירו פוליטית בוושינגטון, ובעיקר כדי לאפשר באמצעותו הסכם נורמליזציה ישראלי־סעודי, שיוצג כהסכם פיוס בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי. לישראל יש עניין רב בכך מסיבות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות, אבל היא תידרש לוויתורים בסוגיה הפלשתינית. בירושלים רמזו בשבועות האחרונים שאלה יהיו "ויתורים מינוריים", אולם גורם המעורב בפרטים אמר שבן סלמאן - שרואה את עצמו כמנהיג העולם הערבי והמוסלמי - "לא יוכל לזרוק את הפלשתינים מתחת לגלגלים, והוא יבקש משהו משמעותי בתמורה". במצב הדברים הזה, לא ברור כיצד תנהג ישראל, בהתחשב בהרכב הממשלה הנוכחי, שגם הוא עשוי להקשות את התקדמות העסקה.

"כל הצדדים מאוד רוצים את העסקה הזאת, אבל יש רק אחד שירוויח ממנה בגדול: הסעודי", אמר השבוע גורם מערבי שמבקר בריאד בתכיפות גבוהה. "כדי שהיא תקרה, ארה"ב וישראל נדרשות ללכת כברת דרך ולבצע פשרות כואבות. לא בטוח שהן יהיו מסוגלות לכך".

בסעודיה, דומה, כבר רצים קדימה, ולא רק בהקשר הזה. חזון 2030 של בן סלמאן להפיכת ארצו למובילה עולמית בכל תחום אפשרי כבר קורם עור וגידים. המטרה הידועה אך הבלתי מוצהרת היא להביא בשנה הזאת את המונדיאל לארצו. הרשימה המתארכת של כוכבי־על שהצטרפו באחרונה לליגה הסעודית נועדה להכשיר את הקרקע לכך, ועם כל הכבוד לנשק ולגרעין - את האזרח הממוצע בסעודיה היא מעניינת הרבה יותר. בשווקים של ג'דה וריאד מתנוססות זו לצד זו חולצות של כריסטיאנו רונאלדו וכרים בנזמה, ומן הסתם תצטרף אליהם בימים הקרובים החולצה של ניימאר. ההיסטריה מתבטאת גם במגרשים: כל הכרטיסים למשחקים של הקבוצות הגדולות נמכרו מראש עד תום העונה.

מביקור קצר קשה להעריך לאן יתקדם התהליך הזה. הרצינות והכוונות כאן, והן ניכרות בכל מהלך ובכל פינה. בן סלמאן רוצה להעביר את סעודיה משמרנות לפתיחות, ולשם כך הוא מוכן ללכת דרך ארוכה. בחודשים הקרובים יתברר אם גם ישראל תהיה חלק מההיסטוריה הזאת, או שהיחסים בין המדינות - שמתנהלים בשורה של תחומים מעבר למה שהעין יכולה לראות – יישארו גם בעתיד מתחת לרדאר.