זעזוע טקטוני במזרח התיכון

בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20 גיבשה מדינת ישראל הצעירה בהנהגתו של ראש ממשלתה הראשון, דוד בן־גוריון, את העיקרון של "הקש על כל דלת" כאבן יסוד מרכזית במדיניות החוץ והביטחון שלה. זאת על רקע האיום שנשקף לקיומה מכל עבר, ולנוכח הצינה המקפיאה שנשבה לעברה באותה עת מכיוונה של וושינגטון.

ספק רב אם יורש העצר הסעודי והאיש החזק בממלכה, מוחמד בן סלמאן, הכיר את משנתו של בן־גוריון, אבל התנהלותו במרחב האזורי והגלובלי מעוגנת כעת אף היא - באופן גבישי ומזוקק - ב"צופן תפעולי" דומה. שכן מדובר בדפוס פעולה פרגמטי ומעשי בתכלית, שבמרכזו השאיפה להבטיח בכל מחיר את הביטחון הלאומי, וזאת בלי קשר כמעט לאופיים ולדיוקנם האידיאולוגי והמשטרי של שותפיה הפוטנציאליים של סעודיה לדרך.

ואמנם איראן, יריבתה המרה והמסוכנת של סעודיה עד לא מכבר, הפכה - באבחה מפתיעה אחת - לשותפה כלכלית, מדינית וביטחונית של ממלכת הנפט הסעודית. כך גם נשכחה לפתע המלחמה בעצימות נמוכה שניהל משטר האייתוללות באיראן נגדה, שבין היתר מצאה את ביטויה בתקיפה המאסיבית שביצעו שליחיה החות'ים על מתקני "ארמקו" בסעודיה.

שינוי מקבילית הכוחות

כל המשקעים והטינות שקעו, אם כן, באופן פתאומי אל תהום הנשייה, כאשר שתי היריבות המושבעות חתמו בסוף השבוע האחרון על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן ולכיבוד הדדי של ריבונותן.

נשאלת, אפוא, השאלה מה גרם למהפך דרמטי זה, העלול לשנות מיסודן את מקבילית הכוחות וחלוקת העוצמה היחסית בזירה המזרח־תיכונית? שאלה נגזרת היא, האם בן סלמאן חש מאוים עד כדי כך שהוא התפתה להאמין להבטחתה של טהרן שלא להתערב עוד בענייניה הפנימיים של ממלכתו? האם נשכחה מתודעתו הבטחתו החגיגית של הרודן האפל היטלר לכבד את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב הזכור לשמצה?

את המפתח לתמורה דרמטית זו יש למצוא בעיקר בוושינגטון, שבהתנהלותה תרמה תרומה מרכזית לזעזוע טקטוני זה, שפקד את האזור כולו. היה זה ממשל הנשיא ביידן שדחף במישרין את הסעודים, החשים חשופים בצריח אל מול האתגר האיראני המסוכן, להקיש על דלתו של המשטר שהתנכל להם, ולקוות שכינונו של ציר עם המשטר השיעי יעניק להם מרחב נשימה ורשת ביטחון, ולו גם זמנית.

באופן ספציפי - במחלוקת הפרדיגמטית שבין שיקולי אינטרס מדיני קרים ומפוכחים לבין שיקולי מוסר ואתיקה, בחר הממשל בבירור בנתיב הערכי. גם אם העדפה זו ראויה ביותר ברמה העקרונית והמופשטת, בהקשר הסעודי השלכותיה האפשריות מצטיירות כהרסניות. שכן נראה שהבית הלבן בחר להקריב את הכורח האסטרטגי לבלום את האיום הנשקף מאיראן על הסביבה האזורית, ובראש ובראשונה על סעודיה, ישראל ומדינות המפרץ, על מזבח טהרנותו המוסרית וטינתו העמוקה כלפי בן סלמאן.

הסתייגות מנתניהו

זאת על רקע אחריותו של יורש העצר לרציחתו של מבקר המשטר הסעודי, ג'מאל חשוקג'י, ועל רקע הפרת זכויות האדם במדינה. הרצח היה אמנם אכזרי ומזעזע, אך בהוויה הבינלאומית הקשוחה, שאינה מבוססת על אדני הדמוקרטיה הליברלית ועקרון הצדק המוחלט, האם עוונותיה של ריאד אינם מחווירים לנוכח אופיו המדכא, האלים והרצחני של המשטר בטהרן, הנמצא כעת במרחק של פסיעה בודדת מהפצצה?

מבחינתו של ביידן, ההכרעה היתה חד־משמעית. זאת משום שהוא נרתע מאספקת נשק מתקדם לסעודיה מסיבות אתיות מובהקות ועל רקע משקעי "פרשת חשוקג'י" ונספחיה, כולל במישור האנרגיה. אף שפתיחת ערוץ הנשק לממלכה הייתה מונעת את עריקתה האפשרית למחנה היריב, ובה בעת הייתה תורמת תרומה מכרעת לשדרוג ולהאצה של תהליך הנורמליזציה של ריאד עם ירושלים, נמנע ביידן עד כה מכל מהלך נחרץ בכיוון זה.

יש להניח שגורם מסייע להתנהלות אמריקנית זו היה הסתייגותו של הבית הלבן מכל צעד שיהיה בו כדי לחזק את מעמדו של בנימין נתניהו (שנורמליזציה עם סעודיה הייתה והינה יעד ליבה אסטרטגי עבורו וקרש קפיצה הכרחי להרחבתם של "הסכמי אברהם"), וזאת על רקע המהפכה המשפטית שיזם.

שקיעתה של מעצמה

כך נוצרה זיקה ברורה, אם כי לא מוצהרת, בין יעד הגיבוי והתמיכה האמריקנית במדיניותה הישראלית בזירה הסעודית - בעיקר באמצעות חיזוקו הצבאי של משטר בן סלמאן - לבין יעד בלימתו (או לפחות ריכוכו) של המתווה הנוכחי של המהפכה המשפטית בישראל. שכן בעיניה של וושינגטון הליברלית מהווה מתווה זה סטייה מעוררת דאגה מהליבה הערכית של מארג "היחסים המיוחדים" עם ישראל ומקווי המתאר השורשיים של התרבות הפוליטית האמריקנית.

גם אם מבחינתו של הממשל לא היתה הצדקה אידיאולוגית להעניק כעת לנתניהו קלף מנצח קריטי ללא התגמשות מצידו במישור החקיקתי, המחיר על כך מבחינת צביונו העתידי של האזור עלול להיות כבד, ולהקרין לשלילה גם על אינטרסים אמריקניים. זאת משום שהוואקום שמותירה אחריה מעצמת־העל האמריקנית בגזרה עלול להתמלא עד מהרה על ידי שחקנים לעומתיים, דוגמת רוסיה, העתידים להחריף עוד יותר את חוסר היציבות האזורי ולאיים עוד יותר על מעמדה השוקע של ארה"ב.

מכל מקום, מדובר בשלב נוסף, ודרמטי, בתהליך התנתקותה של מעצמת־העל האמריקנית מהמזרח התיכון, שסופו והשלכותיו מי ישורנו.