"איך ייתכן שיהודים בשואה שיחקו כדורגל?"

אי שם בתחילת שנות ה-60 הגיע לבית משפחת ברידא ברמת גן עמוד עיתון גרמני, שעליו הודפסו שני צילומים, שנראו כי נלקחו משני עולמות שונים לחלוטין: בתחתית העמוד צילום גופות, ליתר דיוק שלדים שעליהם עור של מתים ממחנה ריכוז גרמני. בחלקו העליון של העמוד - בחורים צעירים בלבוש ספורטיבי רצים לעיניהם של צופים מעריצים. בצד צילום זה הופיע הכיתוב בגרמנית: "רק על צלולואיד: משחק כדורגל בכיכר המחנה".

גם הצילום העליון נלקח במחנה ריכוז גרמני, מחנה טרזיינשטדט - או טרזין, שהוקם בצ׳כיה ונועד לשמש כ"מחנה תצוגה" לצרכי התעמולה הנאצית. למחנה זה הובאו משלחות הצלב האדום וגופים בינלאומיים אחרים והוצגה בפניהם "שגרת חיים רגילה" של היהודים הכלואים בו, כדי להפריך את כל הדיווחים הנוראים על מה שבאמת התרחש במחנות הריכוז וההשמדה אליהם נשלחו היהודים מכל רחבי אירופה הכבושה.

הגרמנים גם הפיקו בטרזיינשטאדט שני סרטי תעמולה, שמאחד מהם - שצולם בספטמבר 1944, לקוח הצילום של משחק הכדורגל. בצילום נראה אחד מבני משפחת ברידא, פאבל, שכמו כמעט כל המצולמים בסרט התעמולה נשלח בסתיו 1944 למותו באושוויץ.

עודד ברידא, שהיה בתחילת שנות ה-60 ילד קטן, ראה את גזיר העיתון עליו הופיע דודו. שנים לאחר מכן הוא התקשה לעכל את תוכן הצילום: כיצד ייתכן שבעיצומה של השואה, בתוככי התופת של מערכת ההשמדה הנאצית, צעירים יהודים שיחקו כדורגל? מאוחר יותר נודע לו על קיומו של סרט התעמולה הנאצי, שחלק משמעותי ממנו מוקדש למשחקי הכדורגל במחנה.

"שנים חשבתי, שמשחקי הכדורגל הללו בוימו לצורך סרט התעמולה", הוא מספר, "אבל רק כשהתחלתי לעבוד עם מוזיאון ׳בית טרזין׳ גיליתי שבמחנה שיחקו הרבה מאוד כדורגל. הייתה שם ליגה של מבוגרים ושל נוער, קבוצות כדורגל שנשאו שמות של מועדונים ידועים או של ׳מחלקות׳ עבודה במחנה. עיתוני הילדים, שיצאו לאור במחנה, כללו תיאורים מאוד מפורטים של המשחקים ושל המהלכים בהם. שחקני הקבוצות במחנה נתפסו ככוכבי ספורט בעיני הילדים. זו הייתה אחת הדרכים של אסירי המחנה להימלט מהמציאות הנוראה שהקיפה אותם".

ברידא, כיום בן 67, יזם ב״בית טרזין״ שבקיבוץ גבעת חיים איחוד, תערוכה על הכדורגל במחנה הריכוז - ״ליגה טרזין״. התערוכה משכה בני נוער רבים הודות לנושא שלה - כדורגל. היא פותחה לתוכנית חינוכית שלמה על ספורט ורוח האדם. ״בית טרזין״ גם החל לקיים טורניר זיכרון שבו משתתפות קבוצות נוער.

העניין הרב שהתעורר סביב התערוכה משך את תשומת ליבם של שני כתבי רשת CNN, מייק שוורץ ואבי קנר, שהבחינו בתערוכת הכדורגל בעת שהכינו כתבה על נושא אחר, והחליטו לעשות סרט תיעודי בשם ״ליגה טרזין״, העוסק גם בתופעות האנטישמיות הנפוצות מאוד היום במגרשי כדורגל באירופה.

 ב-2013 ביקרו בתערוכת ״ליגה טרזין״ ראשי התאחדות הכדורגל הגרמנית. בעקבות הביקור הם ביקשו מעודד ברידא להגיע למסע הרצאות לאוהדי מועדוני כדורגל גרמניים סביב יום השואה הבינלאומי. המסע עורר תגובות חזקות, שהוא הפך לאירוע שנתי.

עם הזמן הופיע ברידא עם הרצאתו ועם ״ליגה טרזין״ כמעט בכל מועדוני הכדורגל החשובים בגרמניה. על פועלו החשוב הזה הוענק לו לאחרונה פרס כבוד של התאחדות הכדורגל הגרמנית. ״פרס יוליוס הירש״ נקרא על שמו של חבר נבחרת הכדורגל הלאומית של גרמניה, וגלגולה הקודם של התאחדות הכדורגל הגרמנית, שנרצח באושוויץ, הוענק לברידא באירוע מיוחד, שנערך בפרנקפורט.

ברידא הוא הישראלי הראשון שזוכה בפרס זה - המחולק מאז 2005 לאנשים וארגונים שמצטיינים בפעילות לאחריות חברתית ולחיזוק החברה האזרחית, הדמוקרטיה, זכויות האדם והגנה על מיעוטים. הפרס הוענק לברידא על תרומתו להתמודדות עם התקופה הנאצית וקידום היחסים בין ישראל וגרמניה.

"משפחת אבי באה מברנו, שהייתה בצ׳כוסולבקיה", מספר ברידא, "אבי, משה, הצליח לעזוב את אירופה אחרי פרוץ מלה״ע בדצמבר 1939, עם סרטיפיקט לארץ ישראל/פלשתינא. הוריו ואחיו, פאבל, נשלחו לטרזיינשדאדט, משם לאושוויץ באוקטובר 1944, ולא חזרו. מבין חברי קבוצת הכדורגל שלו במחנה הריכוז, דודי הוא היחיד שלא שרד. הייתי מאלו שהחרימו את גרמניה. אבי סירב לקבל מהגרמנים פיצויים. כשהתחלתי במסעות ההרצאה שלי הגישה שלי השתנתה".

"אחת לשנה, סביב יום השואה, עד לתקופת הקורונה, נפגשתי במשך שבועיים עם אוהדים של מועדונים שמשחקים בבונדסליגה ומועדונים מהליגות הנמוכות. מקרינים את הסרט ואז נערך דיון פתוח על כדורגל בשואה, והשואה בכדורגל של היום. הכדורגל מאפשר להביא את השואה לאוכלוסיות שלא ניתן היה לדבר איתן על הנושא בדרכים אחרות. דימויי השואה קיימים היום באיצטדיונים. אוהדי קבוצות יריבות למועדונים שנחשבים כ׳יהודיים׳, בגלל תמיכת עבר או הווה של יהודים בהם, משמיעים קריאות כמו ׳יהודים לגז׳ ו׳הייל היטלר׳. לכן הסרט והנושא עדיין רלוונטיים ואקטואליים מאוד. מצאתי את עצמי במקומות ובמעמדים מרגשים ביותר".

"כמו ההרצאה שנתתי בפאב ספורט במינכן. הייתי היהודי-הישראלי היחיד במקום, וכולם דיברו על אנטישמיות ועל שואה. בדיונים תמיד עולות שאלות שקשורות לדור השני, השלישי והרביעי למלה״ע ולשואה. ב-2016, עם ׳משבר הפליטים׳, התחילו לעשות במהלך הדיונים הקבלות בין מצב הפליטים לשואה. לא הבנתי מדוע. הרי אין קשר בין שני המצבים הללו. אט אט קלטתי, שהגרמנים פשוט מפחדים מהמפלצת שבקרבם״.