פולין: איך ביקורת על ״יד ושם״ הפכה אותי ל״משת״פ מהימין הקיצוני״

השבוע התבשרנו, שממשלת ישראל החליטה סופסוף לרדת מהעץ הגבוה מאוד עליו טיפסה בחודשים האחרונים בעימות שפיתחה מול ממשלת פולין סביב ״חוק הרכוש״. בסביבתו של שר החוץ נפל, כנראה, סופסוף האסימון: פולין היא מדינה חשובה ומרכזית באירופה ובעולם, ולא ניתן להפוך אותה לשק חבטות פופוליסטי בפוליטיקה הישראלית. ישנם, אבל, אלה שמעדיפים להמשיך לטפס על עצים בעניין הפולני. לפני שבועיים העליתי כאן טור שתהה האם "יד ושם" הופך את זכרון השואה לעניין של עסקנות פוליטית. 

בנוסף לפירוט ענייני של הפרשה בה התמקדתי, ציינתי טעות לא מקצועית מצד ״יד ושם״, שקשורה למעמדו המדוייק של מי שכיהן כראש המשלחת הדיפלומטית הפולנית בשוויץ, אלכסנדר לאדוש, ואשר גרמה ככל הנראה לאי ההכרה הראשוני בפועלו. כמו כן הצטרפתי לדרישה המובנת מאליה לשקיפות בהקשר להחלטות הועדה שמעניקה את ההכרה בחסידי העולם, במקרה רגיש זה ובכלל. הרי אין כל סיבה נראית לעין, שנימוקים על דחיית בקשה לא יתפרסמו ברבים, אם הם מבוססים על הקריטריונים הברורים להענקת התואר. אפשר להבין את הרצון להגן על זהותם של חברי הועדה מפני גורמים שעלולים להפעיל עליהם לחץ חיצוני. אבל, אין כל סיבה שתוצאות העבודה של אותם גורמים אלמוניים לא יפורסמו. החשאיות הרבה של ההליך רק גורמת לחשדנות באשר לטוהרו

במקום להגיב על המאמר בצורה עניינית ומקצועית, ״יד ושם״ בחר לצאת למתקפה כללית עלי ועל גורמים נוספים המבקשים לקדם את ההכרה באלכסנדר לאדוש ובסגנו. בהיפוך יוצרות ילדותי, אני הואשמתי בפוליטיזציה של הפרשה. ״השיקולים הפוליטיים עולים דווקא מהטור שלך״, נכתב לי בהודעת סמ״ס, ״ההכרה הייתה עוזרת לשפר את מערכת היחסים בין ישראל ופולין? ברצינות? אבוי לנו אם אלו היו שיקולי הועדה/יד ושם״.

לצורך העניין אבהיר: מעולם לא טענתי, שועדת ציון חסידי אומות העולם הייתה צריכה לבסס את עמדתה על שיקולי מדיניות החוץ של ישראל. זו כבר פרשנות מטעה, שנועדה לאפשר התחמקות מדיון ענייני על התגלגלות הפרשה. עם זאת, קביעתי ש״החלטה חיובית של ועדת הציון הייתה יכולה להעלות מחדש את יחסי פולין-ישראל על מסלול הבנה והידברות״ על בסיס הקריטריונים הקבועים להכרה אינה פוליטיזציה של הפרשה, אלא ציון עובדה, בעיקר לנוכח ההתנהלות הלא מקצועית של ״יד ושם״ בעניין. הפיכתו של לאדוש לעובד קונסוליה סתמי, שראוי רק למכתב הוקרה, נתפסה בצדק בעיני ממשלת פולין וכל המעורבים בפרשה כחוסר מקצועיות, שהעיב על החלטת הועדה והעלה שאלות רבות לגבי המניעים לה. לזכותה של הוועדה אכן ייאמר, שהיא הסכימה לדון מחדש בפועלם של לאדוש וסגנו על בסיס מידע רב נוסף, שהצטבר מאז ההחלטה לא להכיר ב״עובדי הקונסוליה״ כחסידי אומות העולם. אך, גם אם נניח שבכל המידע הזה אין הצדקה להכרה - ולמיטב ידיעתי, זה אינו המצב - במצב שנוצר עדיף היה לפרסם ברבים את נימוקי החלטת אי ההכרה המחודשת, ולו רק כדי לתקן את הרושם הרע של הטעות הראשונית שבוצעה. אני אומר זאת מידיעה: ההתנהלות הלא מקצועית של ״יד ושם״ בפרשה זו פגעה ביחסי ישראל-פולין.

לאחר פרסומה בקיץ 2018 של ההצהרה המשותפת לראשי ממשלות פולין וישראל, שנועדה לשים קץ למשבר ״חוק השואה״ עם ביטול הסעיפים מעוררי המחלוקת שבו, הוציא ״יד ושם״ ״התייחסות״ של ההיסטוריונים של המוסד, שהציגה את תוכן ההצהרה כ״מלא טעויות חמורות והטעיות״. בין היתר קובעת ״ההתיייסות״ של ההיסטוריונים: ״ממשלת פולין הגולה, שמושבה היה בלונדון ומיופה הכוח של ממשלה זו בפולין הכבושה לא פעלו באופן נחרץ לאורך ימי המלחמה למען אזרחיה היהודיים של פולין״. עוד מוסיפה ״ההתייחסות״: ״׳יד ושם׳, האמון על על חקר השואה, הנצחתה וזכרה, מחוייב להצביע על אי-דיוקים היסטוריים״. אי דיוק היסטורי כהתייחסות אל ראש הנציגות הדיפלומטית הפולנית בשוויץ כאל עובד קונסוליה פשוט? או אי דיוק היסטורי נרחב יותר: מסמכים שנחשפים בשנים האחרונות מעלים שהנציגויות הדיפלומטיות של ממשלת פולין הגולה במדינות רבות, באירופה, באמריקה ובאסיה, היו מעורבות בפעילות להצלת אזרחים פולניים יהודיים בתקופת המלחמה.

התזה לפיה דווקא הטור שלי על הפוליטיזציה של ״יד ושם״ נגוע בשיקולים פוליטיים התגלגלה באופן חשוד ביותר למאמר שפרסם השבוע בעיתון ״הארץ״ עופר אדרת תחת הכותרת ״הניחו לחסידי אומות העולם״. במאמר, שנראה כמוזמן בעיקר בשל סיומו, מתריע אדרת מפני ״קמפיין מסוכן״ - לא פחות ולא יותר, ״נגד אחת הפרות הקדושות האחרונות שנותרו בארץ״. דאגה של עיתונאי מ״הארץ״ לשלומן של פרות קדושות הוא אירוע היסטורי נוגע ללב. ומי היא הפרה הקדושה? הועדה לציון חסידי אומות העולם ב״יד ושם״. מה הופך את הוועדה הזו לפרה קדושה? לאדרת הפתרונים. ״הניסיון לפגוע בשמה הטוב של הוועדה פסול מעיקרו והטיעון שמאחוריו אינו תקף״, כותב אדרת במעין הודעה לעיתונות. מה הופך את הטיעון לחסר תוקף? ומי טען, לדברי אדרת, ש״מאחורי ההחלטה שלא להכיר בלאדוש מסתתרת שנאה לעם הפולני או נקמה על מדיניות הזיכרון המעוותת של פולין ביחס לעבר״? ״הכפשה של הוועדה היא חציית גבול״, ממשיך אדרת בגיבוב הסיסמאות הריקות שלו. ממתי הבעת ביקורת לגיטימית ועובדתית היא הכפשה וחציית גבול? ושוב הוא נשמע כדובר ״יד ושם״: ״לו החלטות הועדה היו מתקבלות כדי לסייע למדיניות החוץ של ישראל הדרך הייתה קצרה לחיסול המוסד כולו״. מי גרס שהוועדה צריכה לקבל את החלטותיה כדי לסייע למדיניות החוץ של ישראל? הדרישה היתה פשוטה: שקיפות מוחלטת והתנצלות על טעות.

המאמר של אדרת, שהוא מאמר הכפשות בפני עצמו, טוען ש״הפולנים״ במאמציהם לכפות החלטה על ״יד ושם״ גייסו את מרדכי פלדיאל, שעמד 24 שנים בראש מחלקת חסידי אומות העולם ב״יד ושם״ וסבור שלאדוש וסגנו ראויים לתואר, ו״יהודי אחר הנושא בתואר קונסול כבוד של פולין בשוויץ״. ובכן, ״הפולנים״ לא גייסו איש. ״הפולנים״ כלל לא היו מודעים לסיפור, עד ש״היהודי הנושא בתואר קונסול כבוד״, מרקוס בלכנר לא הפנה את תשומת ליבם לכך. פלדיאל גוייס לעניין ע״י אחת הניצולות של ״רשימת לאדוש״. לא ממשלת פולין היא העומדת מאחורי הדרישה לעשות צדק היסטורי, אלא יהודים. ואיך מציג את היהודים הללו, בכללם אני, בטוויטר כתב אחר של עיתון ״הארץ״, אנשיל פפר? ״המשת״פים של ממשלת פולין בימין הקיצוני הישראלי״. רוצה לומר: כל מי שמעז להביע ביקורת עניינית על ״יד ושם״ הוא ימני קיצוני, בעיניהם של אנשים שמתמחים בלדבר על עניינים שאין להם מושג לגביהם.

עד להיכן מגיע חוסר המקצועיות של אנשי ״יד ושם״ בנושא הפולני הזה? הקונסול הכללי הפולני בניו יורק, אדריאן קוביצקי, מספר שלפני כמה ימים נפגש עם יו״ר הנהלת ״יד ושם״ הטרי, דני דיין. קוביצקי העלה בפני דיין את נושא אי ההכרה בלאדוש. לדברי קוביצקי, דיין טען שהוא מכיר היטב את פרטי התיק ויש סיבות לאי ההכרה. אחת מהן, היא ששווייץ היתה מדינה נייטרלית ולא הייתה כל סכנה בפעולת ההצלה של הדיפלומטים הפולנים. מעבר לכך, שדיין גילה כאן חוסר ידע מדהים לגבי הלחצים הרבים ששווייץ היתה נתונה להם מצד הרייך הגרמני, הוא התכחש לעילה שגרמה ל״יד ושם״ כן להכיר באחד מחברי הקבוצה, הקונסול רוקיצקי, כחסיד אומות העולם. ומה שתקף לגבי רוקיצקי, אמור להיות תקף גם לגבי האחרים.

תגובת ״יד ושם״: ״מעולם לא התקיימה פגישה רשמית בין יו"ר יד ושם לבין הקונסול על כן ברור שמדובר רק בחלקי דברים שנאמרו כהערת אגב, מצוטטים באופן סלקטיבי ואינם משקפים את התמונה המלאה שאותה היו"ר מכיר היטב״.