בבירות אירופה עוקבים מקרוב אחרי הבחירות לכנסת, שייערכו היום (שלישי), ובאיחוד האירופי רואים בהן נקודת מפנה אפשרית ביחסים עם ישראל, כך לפי מסמך של שירות המחקר של הפרלמנט האירופי. לפי הערכות שפורסמו בתקשורת האמריקנית, ניצחון של נתניהו צפוי להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל, ואילו ממשלה בראשות גדי איזנקוט עשויה להביא להפחתה מסוימת במתיחות, לפחות בהתחלה. אלא שעוד לפני פתיחת הקלפיות, ובחלוף שלוש שנים מטבח ה־7 באוקטובר, ישראל כבר הפכה לסוגיה פנימית שמשפיעה על המערכת הפוליטית באירופה בכל הרמות, ממוסדות האיחוד ועד הרשויות המקומיות.
המלחמה בעזה דחפה מפלגות שמאל, ולעיתים גם שמאל-מרכז, לצאת בחריפות נגד ישראל, מתוך הבנה שקהילות מהגרים מוסלמיות, שלא תמיד מגיעות לקלפי בשיעורים גבוהים, עשויות לתמוך בהן. מומחים מצביעים גם על חיבור הולך ומתהדק בין השמאל הקיצוני לארגונים איסלאמיסטים סביב הביקורת על ישראל. כך נוצר מצב שבו מפלגות המרכז, שגם הן מבקרות את ישראל כדי לא לאבד מצביעים, מתקשות לשבת עם שותפים שהקצינו יותר ממה שהן מוכנות לקבל.
הדוגמה הבולטת ביותר היא בריטניה. ב־4 באוקטובר אישרו חברי מפלגת הירוקים בוועידתם בברייטון, ב־1,022 קולות מול 813, החלטה שמגדירה את הציונות כגזענות וכאידיאולוגיה התומכת ב"מדינה יהודית אתנו-לאומנית", ותומכת ב"מדינה פלסטינית דמוקרטית אחת בכל שטחה ההיסטורי של פלסטין". מנהיג המפלגה, זאק פולנסקי, שהוא עצמו יהודי, לא השתתף בהצבעה. לדעת רבים, ההסבר נמצא במפת הקולות: לפי הערכות, התמיכה בלייבור בקרב המוסלמים צנחה מ־56% ב־2024 ל־33% בתחילת 2026, ואילו הירוקים הגיעו ל־30%.
הלייבור הבינה את הבעיה, ולפי פרשנים בבריטניה החריפה את הביקורת על ישראל כדי להחזיר אליה את המצביעים המוסלמים. עם כניסתו לתפקיד, ראש הממשלה החדש אנדי ברנהאם התנצל על תגובתה הראשונית של המפלגה למלחמה וקידם איסור סחר בסחורות מההתנחלויות, אבל כשהירוקים חצו את הקו, הוא סימן גבול.
ב־14 באוקטובר כינה ברנהאם את ההחלטה "אנטישמית" ופסל קואליציה עם הירוקים כל עוד היא בתוקף, ולמחרת הודיעה הלייבור כי תפרק את השותפויות עם הירוקים ב-18 מועצות מקומיות אם לא יתנערו מההחלטה בתוך שבוע. לפי ה-BBC, במועצה אחת הירוקים כבר פרשו מהקואליציה, וקבוצות ירוקות מקומיות אחרות הסתייגו מעמדת מפלגתן. בסופו של דבר, ההחלטה פגעה בירוקים עצמם, שנקלעו מאז לסערה ציבורית ולמחלוקת פנימית.
בברלין הדינמיקה הפוכה: מפלגת השמאל הקיצוני די לינקה ניצחה בבחירות לבית הנבחרים של העיר ב־20 בספטמבר, ועכשיו היא נדרשת להוכיח שהיא ראויה לשלטון.
כתנאי לפתיחת המגעים, היא הסכימה עם הירוקים ועם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) על מסמך שקובע כי זכות הקיום של ישראל "אינה ניתנת למשא ומתן" ודוחה קריאות לחרם כולל עליה, ומי שיפר אותו צפוי לסנקציות עד כדי הרחקה מהסיעה. המשבר הראשון הגיע לאחר שהנוסח עליו סיכמו הצדדים לגבי זכות הקיום של ישראל, הובא לאישור חברי מפלגת די לינקה בצורה אחרת ממה שסוכם בין די לינקה לבין הירוקים וה־SPD, דבר אשר יצר משבר אמון בין הצדדים.
במקביל, ונסה אמדה, שאמרה במאי כי "אין זכות קיום למדינות, לבני אדם יש זכות להתקיים", נבחרה ב־46.2% מהקולות בנויקלן, שכונה עם שיעור גבוה של תושבים ממוצא מהגרים. היא התקבלה לסיעה, והירוקים וה־SPD השעו את המגעים עם די לינקה.
המשבר נפתר כעבור יומיים, אבל באותו יום שבו חודשו השיחות חזרה אמדה על דבריה בסרטון באינסטגרם, וכינתה את קבלתה לסיעה "הישג קטן" נגד המחויבות הגרמנית לביטחון ישראל. ראשי הסיעה הודיעו למחרת שאין כרגע בסיס לעבודה משותפת איתה, והצדדים המשיכו להתקדם.
שלוש המפלגות הציגו מסמך משותף שמסכם את שיחות הגישוש, וההצהרה בעניין ישראל ואנטישמיות תיכלל בהסכם הקואליציוני, אם ייחתם. הירוקים וה־SPD כבר אישרו לעבור למו"מ רשמי. עניינה של אמדה צפוי להידון מחר, באותו יום שבו ייפתחו הקלפיות בישראל.
בשבדיה, מפלגת השמאל (V) ספגה בקיץ סדרת חשיפות של העיתון "אקספרסן" על אנטישמיות בשורותיה, ו־33 מועמדים הוסרו מהרשימות בעקבותיהן. למרות זאת, בבחירות ב־13 בספטמבר עלתה V מ־6.75% ל־8.4% ומ־24 ל־30 מושבים, עם עלייה בולטת בשכונות מהגרים, ונשארה גורם מכריע בגוש השמאל, שזכה ב־176 מושבים מול 173 לגוש הימין.
אלא שהניצחון לא הוביל להקמת ממשלה. מפלגת המרכז (C), שמגדירה את V כמפלגת קצה, מסרבת לממשלה שבה V מחזיקה בתיקים, והחשיפות על האנטישמיות והאהדה לטרור רק חיזקו את הסירוב. V מצידה מסרבת לתמוך בממשלה שאינה כוללת אותה. מנהיגת הסוציאל-דמוקרטים, מגדלנה אנדשון, נכשלה פעמיים בהרכבת ממשלה, ובאמצע החודש דחה הפרלמנט את מועמדותה. היום (שני) החזירה גם מנהיגת המרכז, אליזבת תאנד רינגקוויסט, את המנדט, ואמרה שאין רוב לממשלת מרכז. שישה שבועות אחרי הבחירות, שבדיה עדיין בלי ממשלה.
למעשה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכנס לסדר היום הפוליטי הפנימי באירופה ככלי לקיטוב ולמשיכת מצביעים לקצוות, בעיקר בשמאל הפרוגרסיבי. הביקורת על ישראל הפכה לתנאי כניסה בשמאל, אבל המבחן החדש הוא איפה היא נעצרת. "אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות מביאה קולות. למעשה אנטי-ישראליות הפך לנושא שמגבש קהלי מצביעים שונים, ואף מנוגדים, פרוגרסיבים ומוסלמים, וזה מקום מאוד מסוכן לישראל", אומרת ל"היום" ד"ר מאיה שיאון צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה ב"מכון מיתווים".
לדבריה, ישראל הפכה לכלי איתות פוליטי, ולכן היא מעלה ומפילה קואליציות גם כשהדיון אינו נוגע בה באמת. הדוגמה הבולטת בעיניה היא ברלין: "זו הרי עיר שאין לה סמכות במדיניות חוץ, אסור שזה יכריע את תוצאות שיחות הרכבת ממשלה. הפיכת ישראל למבחן לפיו קואליציה קמה או נופלת היא מקום רע לישראל להיות בו". חלק מהעוינות, היא מסבירה, כלל אינו נוגע לישראל עצמה: "ישראל היא סוג של פרוקסי לשנאה לטראמפ הקיימת בחלקים נרחבים באירופה, ומהווה טרף קל. נתניהו חיבר את ישראל לנשיא האמריקני בצורה כה הדוקה, עד שכל צעד נגד ישראל נתפס גם כצעד נגדו".
שיאון צדקיהו מזהירה שהפיכת ישראל לאבן בוחן פוליטית מסוכנת גם לקהילות היהודיות עצמן, ויוצרת בהן פיצול: "יש ישראלים שמרגישים שהם חייבים לצאת נגד ישראל כדי לקבל תו תקן. אבל כחבר בקהילה היהודית הציונית אשר תומכת בישראל, מתייחסים אליך כגייס חמישי וכמי שמייצג את ממשלת ישראל, וזה מעורר ביקורת ואנטישמיות. יהדות התפוצות נמצאת במקום מסוכן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו