מקרון הבטיח להציל את צרפת - הוא יפרוש כשהיא על סף תהום

רבים בישראל מפרשים את המהומות האחרונות בצרפת דרך נרטיב אחד בלבד: צרפת נכבשה בידי מהגרים מוסלמים פרו-פלסטיניים שמחריבים אותה בימים אלה. אך הפרשנות הזאת היא צרה מדי להסביר את המציאות הצרפתית המורכבת, המשבר הנוכחי הוא רחב ועמוק הרבה יותר, ולכן גם דרמטי הרבה יותר. זהו סיפורה של קריסת מודל פוליטי, כלכלי וחברתי שאיש לא הצליח להתאים למציאות המשתנה. וזהו גם סיפור כישלונו של אדם אחד, עמנואל מקרון, שנבחר בהבטחה לפתור את בעיותיה ארוכות השנים של צרפת אך בפועל רק החמיר אותן.

המשבר הצרפתי לא התחיל עם מקרון. כשנבחר ב־2017, צרפת כבר הייתה מותשת. הכלכלה התקשתה להתחדש וכל ניסיון לבצע בה רפורמה משמעותית נתקל בהתנגדות חריפה ברחובות. החברה הצרפתית הייתה מפולגת וטראומטית בעקבות גל קשה של פיגועי טרור איסלאמיסטיים. הנשיא היוצא, פרנסואה הולנד, היה כה בלתי פופולרי שהעדיף לא לרוץ לכהונה שנייה כדי להימנע מהשפלה.

על רקע זה, מקרון פרץ לזירה הפוליטית עם הבטחה למשהו חדש. הוא היה צעיר, בעל ניסיון בעולם הבנקים יותר מאשר בפוליטיקה והציג סגנון שונה ושאיפה להשיב לנשיאות את מעמדה ואת יוקרתה. הוא הבטיח לשנות את צרפת ולחזק אותה ומיקם את עצמו כאדם היחיד המסוגל לבלום את הקצוות הפוליטיות. כך הוא ניצח בקלות את מארין לה פן, מועמדת הימין הקיצוני.

ירח הדבש בין מקרון לצרפת לא נמשך זמן רב וכהונתו הראשונה התאפיינה בשורה של משברים: האפודים הצהובים, גלי המחאה נגד רפורמת הפנסיה, מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה. בהתמודדותו עם אתגרים אלו, התברר כי מקרון אינו המנהיג שהבטיח להיות.

הפוליטיקאי הצעיר והליברלי הצטייר כריכוזי ומנותק, ולמרות שנבחר כדי לשנות את המערכת, הוא וויתר על הצעדים הנדרשים כדי להרגיע את המוחים. במקום ליישם את הרפורמות שהיו יכולות לשפר את כלכלת צרפת, הוא העדיף לקנות שקט חברתי עם כספי הציבור. הכלכלה האיטה, האבטלה הפסיקה לרדת, הגרעון התקציבי יצא משליטה.

כשמקרון התמודד על כהונה שנייה ב־2022, לא נותרה הרבה מההתלהבות שליוותה אותו ב־2017.

הוא אמנם נבחר מחדש, שוב מול מארין לה פן, אבל הפער ביניהם הצטמצם. חשוב מכך, הבוחרים לא העניקו לו רוב מוחלט באסיפה הלאומית. בזמן שהממשלה נאלצה להיאבק על כל קול בפרלמנט, הבעיות של צרפת נמשכו: מהומות בפרברים, עוד מחאה חברתית וחוב ממשלתי שהמשיך להצטבר.
ואז הגיעה ההחלטה שהכניסה את צרפת למבוי סתום.

ב־2024, אחרי תבוסת מפלגתו בבחירות לפרלמנט האירופאי, החליט מקרון, בלי לתאם עם אף אחד, לפזר את האסיפה הלאומית. המרכז הפוליטי שתמך בנשיא נחלש עוד, הימין והשמאל הקיצוניים התחזקו, הפרלמנט הפך למפוצל וללא רוב ברור. המוסדות הפוליטיים ששארל דה גול עיצב כדי להבטיח יציבות ויעילות שלטוניות נכנסו לקיפאון. מאז, הממשלות מתחלפות בלי יכולת לגבש מדיניות אמיתית או להתמודד עם אתגרי המדינה.

את ההתפרצויות ברחובות יש להבין על רקע המציאות הזאת. הן התוצאה של הצטברות של מתחים ותסכולים שנוצרו לאורך עשורים והוקצנו בשנים האחרונות: כעס של צעירים החשים שדורם הוקרב ונזנח, כעס של עובדים שסובלים מהתדרדרות כלכלת צרפת, כעס של אנשים מהפריפריה שלא יכולים להרשות לעצמם דלק, כעס של אזרחים שמדינתם מתפרקת. הדברים הצטלבו, קבוצות של השמאל הקיצוני הסיתו, צעירים, הרבה מהפרברים, שרצו לבזוז, זיהו הזדמנות, והכול יצא משליטה.

מחאה מקומית בבתי הספר התרחבה, מחאה נגד יוקר המחייה הקצינה, וכך נבזזו חנויות ונשרפו בניינים בערי צרפת.

מול אירועים דרמטיים אלו, הממשלה הצרפתית חסרת אונים. אין לה רוב בפרלמנט והיא נדרשת להתמודד במקביל עם משבר פיננסי: השווקים איבדו סבלנות מול אי-היכולת הצרפתית לצמצם את הגרעון התקציבי, ועלויות המימון של החוב הממשלתי עולות באופן דרסטי.

צרפת לכן ניצבת בפני שלושה משברים - חברתי, פוליטי ופיננסי - שכל אחד מהם מעצים את האחרים ומקשה על פתרונם, במעגל קסמים הרסני. חולשת ממשלת צרפת והתמונות מהמהומות מפחידות את המשקיעים הבינלאומיים. המשבר הפיננסי מצמצם עוד יותר את מרחב התמרון של הממשלה ומגביל את יכולתה להיענות לדרישות הרחוב. ההפגנות האלימות מחלישות עוד יותר את השלטון ואת המרכז הפוליטי מול השמאל והימין הקיצוני.

בזמן שארצו בוערת, מקרון טס לביקור במפרץ. למעשה, ככל שהמצב הפנים צרפתי התדרדר, כך הפנה הנשיא יותר ויותר את תשומת לבו החוצה, בניסיון לבנות מחוץ לצרפת מה שהוא לא הצליח לבסס בתוכה: מורשת. אגב, כך צריך להבין גם את ההכרה הצרפתית במדינה פלסטינית והקשחת הטון של פריז נגד ישראל. צעדים אלה, שתואמים את הלך הרוח בחברה הצרפתית, הם חלק מהניסיון של מקרון לשפר את הרושם שיותיר אחריו.

אלא שגם מדיניות החוץ שלו רחוקה מלהיות סיפור הצלחה. השפעתה של פריז בזירה הבינלאומית, ובאפריקה בפרט, נשחקה במידה ניכרת. באירופה, אף שהאיומים הביטחוניים על היבשת חיזקו את הרלוונטיות של חזון העצמאות האסטרטגית האירופאית שקידם מקרון, הוא לא הצליח לשכנע את שותפיו לקבל את ההובלה צרפתית. כעת, כשהמשבר הצרפתי מאיים לפגוע גם ביציבותה של אירופה כולה, גובר התסכול בבירות היבשת מול המצב השברירי בצרפת.

בקיצור, הבעיה של צרפת גדולה הרבה יותר מדגלי פלסטין על השאנז אליזה. המדינה מתמודדת עם שיתוק פוליטי, קשיים כלכליים, חברה מפולגת, משבר זהות הקשור בין היתר להגירה ואובדן השפעה בינלאומית. מי שיחליף את מקרון יירש משימה בסדר גודל היסטורי, עם מרחב תמרון מצומצם ביותר.

בראש ובראשונה, הוא יצטרך להשיב לאזרחי צרפת אמון במדינתם וביכולת הפוליטיקה לשפר את עתידם. אחרי עשור של היסוסים ונסיגות, של הזדמנויות שהוחמצו, ובסופו של דבר של אכזבות ממי שהיה אמור להביא עמו רוח חדשה, אך התגלה כעוד פוליטיקאי שגלגל את הבעיות לפתחו של יורשו, זאת לא תהיה משימה קלה.