ישנים על הר געש: בהתקוממות בצרפת אין עתיד, רק שנאה

בעת כתיבת מילים אלה, היום הוא יום שני הראשון לאחר 17 באוקטובר (שכן בהיסטוריה של צרפת המודרנית אולי יהיה לפני ואחרי 17 באוקטובר).

אני חושב על בעלי החנויות שנבזזו באותו ליל שבת איום, ובמידה פחותה בליל יום ראשון. אני חושב על בעלי החנויות שגילו, השכם בבוקר, את זגוגיות חלונות הראווה מנותצות לרסיסים, את המדפים הרוסים ואת כל עבודתם, את כל ההקרבה והתקווה של חייהם, מרוסקיות על ידי ברברים.

אני חושב על מכבי האש. הם ספגו איומים, נרגמו באבנים, הושפלו ואף נפצעו. אני חושב על מכבי האש מליון, מז'וּ־לֶה־טוּר ומטולוז, שניסו למנוע מהם להגיע לאתרי השריפה בקריאות ובגידופים.

אני חושב על תושבי לימוז'. הם ראו את בית העירייה, את הנוֹטרֶה־דַם של הרפובליקה, את אתר הזיכרון והחיים שדורות של אנשים התחתנו בו, הצביעו בו, חגגו בו את ילדיהם ואת זקניהם, מתמוטט לנגד עיניהם, נאכל עד אפר באש היוקדת.

אני חושב על מנקי הרחובות. המתפרעים, אחרי שהתעייפו מלשבור ולנתץ ושבו לביתם לישון את שיכרונם מהלילה הגדול, מבושמים מהמולה ומהרס, הותירו להם לטאטא, השכם בבוקר, את שאריות הבזיזה ולנקות את הרחובות שזיהמו.

אני חושב על השוטרים. הם קוללו במשך שבועות, הוצגו כבוגדי המין האנושי וכרוצחים, אבל נותרו בעמדתם באותו יום ובאותו לילה, חשופים לזעמו של המון מטופש. הם שמרו על איפוק סטואי אל מול שטף האבנים שפצע רבים מהם. שומרי שלום הציבור האלה ראויים למחוות הוקרה מאומה אסירת תודה להם.

אני חושב על המנוולים והכסילים שהרסו כדי להרוס, שבזזו כדי למכור את הגנוב לאחר מכן ושצילמו את עצמם לרשתות החברתיות. הם הפכו את האזכור "נגנב ב־17 באוקטובר" למעין כינוי לכיסוי פנים, למעיל, לאימונית או לבושם שהציגו כשלל.

בשר תותחים אלקטורלי

אבל אני חושב גם על חלשי הדעת. המנוולים רהוטי הדיבור ממפלגת פרָנס אַנסומִיז ("צרפת הבלתי כנועה", מפלגת שמאל קיצוני בראשות ז'אן־לוק מלנשון), ענודים סרטים בצבעי דגל צרפת של נציגי המדינה, שכנעו אותם שהאלימות "לגיטימית", שהגיעה העת "להפיל את המצודה" ושאסור "להיכנע לכלבי השמירה הקוראים להרגיע את המצב" (אלה ציטוטים מדויקים. המקורות וההקשרים זמינים לעיון של כל מי שחפץ בכך. למה שלא תוקם ועדת חקירה פרלמנטרית, שתקבע את האחריות של האנשים האלה בהשתוללות משולחת הרסן הזאת?)

אני חושב על משקי הבית שאינם מסוגלים לסגור את החודש, לשלם עבור ציוד בית ספר לילדים ולמלא מכל דלק בלי לחסוך על עצמם בדברים אחרים. לפיכך אני חושב על טענותיהם המוצדקות, שהושתקו על ידי הצעקנות של מנהיגי המחאה התומכים במלנשון. אותם מנהיגים שיצרו המולה חדש, של תומכי צ'אבס מדרג ב', ברגע שהבינו שהעסק יוצא משליטה, כאילו המפגינים והמוחים היו בסך הכל פלוגה שצריך להצעיד בתלם. הם הזדרזו לאולפני הטלוויזיה, ובסיבוב פרסה שלא היה מבייש קומדיה צבאית הפצירו ב"אנשים" לשמור על "משמעת" ו"קור רוח".

אני חושב על תלמידי התיכון המרומים. אמרו להם שיהיו בלב התנועה, טענו שדרישותיהם לגיטימיות ואצילות, הבטיחו להם מורים חרוצים יותר וכיתות בגודל אנושי יותר. כעת הם בדרכם לגלות שהיו, במקרה הטוב, ניצבים בפארסה לכבודו של "הבלתי כנוע" המזויף שנמכר לכל הדיקטטורים, מלנשון, ובמקרה הרע: בשר תותחים אלקטורלי.

השכונות האבודות

אני חושב על תושבי שכונת בֶּלקוּר בליון, על תושבי שכונת הנמל הישן במארסיי ותושבי בּוּלבַאר מָזֶ'נטָה בפריז. מחרחרי המלחמה האלה חלמו להפוך אותם לשכונות האבודות החדשות של הרפובליקה. התושבים נאלצו להגיף את התריסים, לשמור על הילדים בבית ולחכות שהצעקות יתרחקו כדי שיעזו - כמו בעיר המצויה במלחמה - לצאת שוב לנשום אוויר צח.

אני חושב על מסורת ההתקוממויות הפריזאיות, שאולי אני עושה לה קצת אידיאליזציה. לא, אינני חולם, קראתי את "עלובי החיים", את "חינוך סנטימנטלי" ואת "המורד" מאת ז'ול וַאלֶס. אידיאל כלשהו, רעיון עמום של צדק, הבטחה לחירות, הניעו את גַברוֹש ב"עלובי החיים", את סֶנֶקַל ב"חינוך סנטימנטלי" ואת דֶלקלוּז מהקומונה של פריז. וגם במאי 1968 האנשים שזרקו את אבני הרחוב היו מלומדים מאוד ונמשכו על ידי תנועה עוצמתית אל העתיד. כמה חבל שכל זה נמחה! הכעס, כעת, חסר מילים, נטול מטרה וללא עתיד! ההתקוממות הניהיליסטית הזאת, הניזונה מטינה ומשנאה, אינה מקווה לשום דבר ולא רוצה שום דבר!

אני חושב על פריז שאני כה אוהב ושתמונותיה מופצות ברחבי העולם.  הן כמו אומרות, במקומנו, את מה שלא ידענו למנוע בעצמנו: רחובות משוסעים, שדרות שרופות, קריאת תיגר על הרפובליקה במקומות הכי קדושים לה, ומנהיגים פוליטיים מוכרעים ומבוזים שישה חודשים לפני בחירות לנשיאות חיוניות כל כך למדינה.

אני חושב על כל זה ונמלא צער. אני חושש ממה שאירוע זה עשוי לבשר. אני שב לדבריו של טוקוויל מ־27 בינואר 1848, מעט לפני מהפכת פברואר 1848 והחיסול שטוף הדם של ההתקוממות: "אני סבור שבעת הזו אנחנו ישנים על הר געש". האם גם אנחנו שם? השאלה הזו מצמיתה אותי.

תרגום: הוד יהודה הלוי ברדוגו