הימין הפופוליסטי באירופה לא מת עם אורבן - אבל הוא חטף מכה קשה | פרשנות

מפלתו של ויקטור אורבן ומפלגתו פידס בבחירות בהונגריה היא הרבה יותר מסיום של 16 שנות שלטון שהלך ונעשה אוטוריטרי יותר ויותר. הניצחון הסוחף של פטר מדיאר ו״טיסה״ הוא קודם כל ניצחון עצום להונגרים עצמם.

כל שלטון צריך להיות בר-חלוף, ושלטון מושחת ומשחית כמו זה של אורבן היה דוגמה מצוינת לכך: הונגריה הגיעה לתחתית מדדי השחיתות באיחוד האירופי, ובלב אירופה כוננה ״מדינת מאפיה״ שבה ראש הממשלה ומקורביו השתלטו על נכסים ציבוריים, שלטו בתקשורת ובחברות הממשלתיות, ואחזו ברשות השופטת. מהבחינה הזו, הניצחון של מדיאר הוא הזדמנות אדירה לתיקון.

יהיה מעניין לעקוב עד כמה יצליח מדיאר לתקן את העיוותים שיצר אורבן במרוצת השנים. אחת הבעיות הגדולות עם הפופוליזם היא שהעיוותים שהוא מטמיע במערכות המדינה שלובים זה בזה ומצריכים שינוי מן היסוד. באיזו מהירות אפשר להתמודד עם המינויים הלא ראויים במערכת המשפט? לאפשר לתקשורת ההונגרית להתפתח עצמאית גם מחוץ לידיהם של מקורבי אורבן? לבחון עסקאות שנחתמו ללא מכרזים, כמו שדרוג הכור הגרעיני בפאקש? למדיאר מחכה עבודה כבירה מול מערכת שבה השחיתות לא הייתה תקלה, היא הייתה שיטה.

עם זאת, לא הייתי ממהר להספיד את הפופוליזם. עלייתו בשני העשורים האחרונים נובעת מבעיות עמוקות, שאלות של ייצוג, תחושת שייכות, והמתח בין הגלובלי למקומי. הונגריה הייתה הדגם המובהק של הדמוקרטיה הלא-ליברלית, ולא במקרה אירחה שוב ושוב את ה-CPAC, ועידת הפעולה השמרנית העולמית. אבל כדאי לזכור: מדיאר עצמו יצא משורות פידס, וסביר שיהיה חכם מספיק כדי לא לטלטל את הספינה. הוא איש מרכז-ימין, לא שמאל, ומה שהוביל כל כך הרבה הונגרים אחריו לא היה רק מיאוס באורבן, אלא גם העובדה שמדיאר ידע לקלוע להלכי הרוח של רוב הציבור.

שתי הערות על הפופוליזם שאינן שוליות כלל: ראשית, אם אפשר היה לנצח את הפופוליזם במבצר הוותיק שלו, מדובר בזריקת מרץ חשובה לכל המדינות המתמודדות עם הקוואזי-אידיאולוגיה הזו, ישראל בכלל זה. יחד עם זאת, מפלתה של פידס עלולה גם להקצין את הנכונות של תאומיה האידיאולוגיים, כאן ובכל מקום, לנקוט תעוזה גדולה יותר בניסיון לחסום חילופי שלטון.

שנית, כדאי לשים לב לבריטניה, שבה מפלגת ה״רפורמה״ של נייג׳ל פראג׳ מתחילה לאבד בכורה בסקרי דעת הקהל לטובת הירוקים. משהו בתוכנית הימין הפופוליסטי מתחיל לקרטע, וניתן לשער שגם השפעת טראמפ יד לה בכך.

אם היה צריך לשפוט לפי ההימורים בפולימרקט, ביקורו של ג'יי.די. ואנס בבודפשט והנפשות שעשה שם למען אורבן היו המסמר הלפני אחרון בארונו של ראש הממשלה הנצחי לשעבר. האחרון היה ציוץ של טראמפ שהבטיח להפנות את עוצמת הכלכלה האמריקנית לעזרת הונגריה, אם רק ההונגרים יבחרו נכון. אלא שרוב ההונגרים לא שכחו שהם אומה ריבונית ואירופים, בשעה שהממשל האמריקני נעשה אנטי-אירופי ורעיל מדי.

ושלא נדבר על כך שאותו ממשל עשה יד אחת עם מוסקבה, שהתערבותה בענייני הונגריה הייתה בלתי נתפסת. רוסיה שלחה יועצים לבודפשט להפיץ דיסאינפורמציה, שקלה לבייים ניסיון התנקשות באורבן, ובשבועות האחרונים נחשף שהיא פשוט ניהלה אותו, כפי שעולה משיחותיו של אורבן עם פוטין ומשיחות שר החוץ סייארטו עם לברוב. וושינגטון ומוסקבה פעלו יחד כדי לשמר את אורבן בשלטון: טראמפ רצה בעלת ברית אירופית בדמותו, ופוטין רצה מי שיסכל את הסיוע לאוקראינה. שניהם יצאו מהבחירות האלה עם כף יד אדומה.

בריסל שמחה וצהלה , וגם בקייב מרוצים מאוד. אורבן היה מקל קבוע בגלגלי היוזמות למען אוקראינה ומלחמתה נגד הפלישה הרוסית , ואף השתמש בזלנסקי בפרט ובאוקראינה בכלל כדמונים בקמפיין הבחירות שלו. מדיאר לא יהיה כזה, אבל לא נשכח שהוא בכל זאת ראש ממשלת הונגריה - שלהן חשבונות שלאו דווקא קשורים באורבן.

מדיאר הוא אנטי-רוסי מובהק ותומך ביישור ההדורים עם בריסל, אבל הוא אינו פרו-אוקראיני. בהונגריה רווח מאוד הסנטימנט הקורבני בכל הנוגע להסכמי טריאנון מ-1920, שהעבירו שני שלישים משטחה שלפני מלחמת העולם הראשונה למדינות אחרות. היסטוריון של אוסטרו-הונגריה סיפר לאחרונה בראיון ל"רדיו ליברטי" כי לפי הבדיחה ההונגרית, "הונגריה גובלת בהונגרים" - והכוונה לאזורים בסלובקיה, באוקראינה, בסרביה וברומניה שנקרעו מממלכת הונגריה בסוף מלחמת העולם.

לא הייתי צופה שמדיאר ימהר להיפגש עם זלנסקי בפרט, ולא שההונגרים והאוקראינים יפלו אלה לזרועות של אלה בעקבות השינוי הפוליטי בבודפשט. הונגריה, סביר להניח, תרכך את יחסה לאוקראינה (כי אורבן היה חייב - "אידיאולוגית" - זרים מכל סוג לטובת הדמוניזציה), אבל כנראה תישאר אחד המכשולים לקבלתה לאיחוד האירופי.

ומה לגבי ישראל? בשנים האחרונות היה אורבן ה״בנקר״ של ירושלים באיחוד האירופי, שבר את האחדות הדרושה להעברת החלטות נגדה, והיה הסוס הטרויאני שלה בבריסל. אלא שהתמיכה ההונגרית בישראל הפכה עם השנים לתמיכה בנתניהו ובליכוד בלבד, עד שכמעט לא ניתן היה להפריד ביניהם. וכאן טמון המוקש: כבר בארה״ב הראה ההימור על המפלגה הרפובליקנית כמה יקר עולה לישראל כשתמיכתה מעוגנת בפרסונה של פוליטיקאי אחד. תמיכה כזו אינה יציבה, ובוודאי אינה אסטרטגיה.