ויקטור אורבן ומפלגתו "פידס" אמנם הפסידו בבחירות בהונגריה לאחר 16 שנים רצופות בשלטון, אך במובנים רבים אורבן עדיין נחשב למנצח הגדול. כדי להבין זאת, יש לחזור לסוף שנות ה-80 - תקופה שבה קריסת ברית המועצות הולידה גל של תקווה ברחבי מזרח אירופה. גם בהונגריה קמו תנועות אופוזיציה שביקשו להפיל את המשטר הקומוניסטי ולבסס דמוקרטיה.
אחת התנועות הללו הייתה "פידס", שהוקמה על ידי סטודנטים צעירים, ובראשם ויקטור אורבן. כבר אז בלט אורבן כקול תקיף במיוחד, שדרש לנתק את האליטות הקומוניסטיות מכל מוקדי הכוח במדינה. אלא שבמסגרת המעבר לדמוקרטיה הועדפה גישה מתונה יותר, שהתבססה על שיתוף פעולה והסכמה רחבה - כולל דרישה לרוב של שני שלישים לשינויים חוקתיים.
למרות פירוק המפלגה הקומוניסטית ב-1989, היא למעשה קמה מחדש תחת שם אחר - "המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית" - עם אותם אנשים ואותה תשתית. מפלגה זו שלטה במשך חלק ניכר מהשנים שלאחר מכן, תוך שמירה על אחיזה במוקדי כוח מרכזיים.
לכאורה, המעבר לדמוקרטיה נראה כהצלחה: בחירות חופשיות וריבוי מפלגות. אך בפועל, מדובר היה בשינוי פורמלי בלבד. המנגנונים המרכזיים: מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, נותרו בידי אותם גורמים מהמשטר הישן. כתוצאה מכך, גם ממשלות שנבחרו על בסיס לאומי מצאו את עצמן מוגבלות מאוד ביכולתן לבצע שינוי עמוק.
המצב הזה הוביל לתסכול ציבורי הולך וגובר. גם ההצטרפות לאיחוד האירופי ב-2004, שהביאה עמה השקעות משמעותיות, לוותה במחיר פוליטי - ויתור מסוים על עצמאות לטובת השפעה של מדינות חזקות כמו גרמניה וצרפת. כך נוצר מבנה שבו מדינות עשירות משפיעות על מדינות חלשות יותר באמצעות כוח כלכלי.
בתוך מציאות זו התעצב אורבן כמנהיג בעל תפיסה שונה. לאחר לימודים במערב, הוא הגיע למסקנה כי מודלים דמוקרטיים מערביים אינם מתאימים בהכרח לחברות פוסט-קומוניסטיות. הוא החל להדגיש ערכים של לאומיות, מסורת, דת ומשפחה, ולבסס תפיסה של ריבונות לאומית חזקה.
כהונתו הראשונה כראש ממשלה (1998–2002) התאפיינה בהצלחות כלכליות משמעותיות: ירידה חדה באינפלציה, צמיחה יציבה וירידה באבטלה. אולם הישגים אלו לא זכו להכרה רחבה, בין היתר בשל עמדת התקשורת, שנותרה תחת השפעה של האליטות הישנות. בבחירות 2002 חזרו הסוציאליסטים לשלטון.
בין השנים 2002 ל-2010 חלה הידרדרות כלכלית ופוליטית בהונגריה, לצד שחיתות גוברת ואובדן אמון ציבורי. סקר של מכון PEW מ-2009 המחיש את עומק המשבר: רוב מוחלט מהציבור הביע חוסר שביעות רצון מהדמוקרטיה ומהמצב הכלכלי, ורבים חשו כי אין להם השפעה אמיתית על הפוליטיקה.
על רקע זה חזר אורבן לשלטון ב-2010 עם רוב חוקתי, שאפשר לו לבצע רפורמות מקיפות. הוא פעל לשינוי מבני במוסדות המדינה, מהחוקה ועד לתקשורת, במטרה לפרק את מוקדי הכוח של האליטות הישנות ולבסס "חוזה חדש" בין המדינה לאזרחים. חלק מהרפורמות היו סמליות, אך רבות מהן כוונו לשינוי עמוק של מאזן הכוחות.
אורבן הצליח במשך 16 השנים הבאות ליישם את מה שקרא לבצע כבר בסוף שנות ה-80 - אך זה לא הניצחון הגדול שלו.
אחרי 40 שנה בחזית העשייה הציבורית ההונגרית, אליה הוא נכנס תחת דגל המאבק בשלטון הקומוניסטי ולאחר מכן בממשיכי דרכם מהמפלגה הסוציאליסטית ההונגרית - באחיזה שלהם במוקדי הכוח וההשפעה במדינה ובבעלי בריתם באיחוד האירופי - אורבן מסיים, באופן אירוני אבל סמלי מאוד, בתבוסה אלקטורלית בבחירות.
אלא שבמקביל, הוא רושם נוק אאוט אידיאולוגי ורעיוני, כאשר הוא מאבד את כיסא ראש הממשלה לטובת מועמד שלמעשה גדל וצמח בתוך מפלגתו שלו ותחת חסותו.
כל זאת בשעה שהמפלגה הסוציאליסטית ההונגרית - היורשת של אותה מפלגת פועלים סוציאליסטית הונגרית קומוניסטית - לא מצליחה להיכנס לפרלמנט, לראשונה מאז 1949, יחד עם כל שאר מפלגות השמאל בהונגריה.
בהפסדו, מצליח אורבן למעשה להיפטר מהשאריות האחרונות של המשטר הקומוניסטי הישן - ובכך להשלים את משימתו הגדולה ביותר, שבשליחותה נכנס לעשייה הציבורית לפני 40 שנה בדיוק.
תמיר ורצברגר הוא מנהל קשרי החוץ של הליגה לפעולה והגנה באירופה ומחבר הספר "שומר הסף של אירופה: ויקטור אורבן והמלחמה על עצמאות הונגריה" (סלע מאיר).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו