עדיין איננו יודעים הרבה על ליאו ה-14. כאדם שרגלו האחת נטועה בצפון אמריקה, מולדתו, ורגלו השנייה בדרום אמריקה, היכן ששירת את הכנסייה משך שני עשורים, הוא מביא עמו בשורה של איחוד – בשורה שהכנסייה הקתולית, שהולכת ונעשית גלובלית, צמאה לה מאוד. עד כה איננו יודעים דבר על יחסו של ליאו ה-14 לדיאלוג בין דתות, ועל יחסו ליהדות וליהודים בפרט [מערכת ישראל היום: היום (ראשון) התייחס לראשונה למלחמה].
ה-Catholic Theological Union, המוסד השיקגואי שבו קיבל חלק משמעותי מהשכלתו האקדמית, הוא מוסד קתולי בעל אוריינטציה ליברלית שבו בוודאי התחנך על ברכי המורשת של ועידת הוותיקן השנייה, ובכלל זה של הדגש שהושם בה על מערכת היחסים בין הכנסייה והיהודים.
שיקגו ידועה כאחת המדינות האמריקניות עם הדיאלוג היהודי-קתולי התוסס בעולם, וארה״ב בכלל היא המסגרת שהתבררה כמוצלחת מכולן ליחסים הין שתי הקהילות. יחד עם זאת, אפילו בארה״ב, ועל אחת כמה וכמה במקומות אחרים בעולם, הדיאלוג היהודי-נוצרי מתוח בימים אלה עד הקצה, ויידרש מאמץ גדול מכל הצדדים הנוגעים בדבר על מנת לשקם אותו.
לפי שעה ניתן לתהות רק כיצד קרה שמקץ 60 שנות דיאלוג פורה בין העם היהודי והכנסייה הקתולית, נקלענו למשבר עמוק כל כך?
על פניו, הסיבה המובהקת לכך היא המלחמה הניטשת בישראל, בעזה ובמזרח התיכון כולו. האפיפיור פרנציסקוס נקט עמדה פרו-פלשתינית מובהקת, ולמעשה הוביל את דעת הקהל בשמאל העולמי נגד המלחמה בעזה.
מדינת ישראל, מן הצד האחר, הביעה תרעומת כלפי העמדה החד-צדדית של הוותיקן. המתח הידרדר לכדי משבר דיפלומטי, כנראה החמור ביותר מאז כוננו היחסים הרשמיים בין ישראל והוותיקן ב-1993. הוא הגיע לשיאו אחרי פטירת האפיפיור – כאשר משרד החוץ אסר על שגרירים ישראלים לשלוח תנחומים לקהילה הקתולית ברחבי העולם, ולא שלח איש לבד מן השגריר (המצוין) של ישראל בוותיקן, ירון זידמן, להלוויית האפיפיור.
לכאורה, זהו משבר דיפלומטי בין שתי מדינות, ולא משבר ביחסי הכנסייה והיהודים, ואולם הדמיון בין ישראל לוותיקן נעוץ בדיוק בכך שיש לשתי המדינות הללו משמעות מרחיקת לכת עבור שתי קהילות גלובליות – הקהילה היהודית והקהילה הקתולית, בהתאמה.
ואולם שורשיו של המשבר הם למעשה עמוקים יותר, ונעוצים בשינויים מרחיקי הלכת שעברו על שתי הקהילות, היהודית והקתולית, בעשורים האחרונים. כאשר פנתה הכנסייה הקתולית להתפייס עם העם היהודי אחרי שנות דור של עוינות ואיבה, הייתה זו עדיין כנסייה אירופית למדי, שתודעתה ההיסטורית הייתה נטועה עמוק במאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה.
מאז, הלך מרכז הכובד של הכנסייה הקתולית ונדד למרחבים אחרים – באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה, איזורים שבהם הזיכרונות המעצבים היו אלה של אימפיראליזם מערבי, קולוניאליזם ודיכוי כלכלי, ושבהם ״האחר״ המשמעותי של הנצרות איננו היהודים, אלא בני דתות אחרות, ומוסלמים בפרט. למעלה מחצי מן הקתולים בעולם חיים בדרום הגלובלי: באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה.
במקביל, גם הקהילה היהודית השתנתה לבלי היכר: לצד הקהילה הגדולה של יהודי ארה״ב והקהילה הקטנה יותר של יהודי אירופה, הלכה והתעצבה היהדות הישראלית, וגם עבורה – ״האחר״ המשמעותי איננו הנצרות, ואם נצרות –בוודאי לא הכנסייה הקתולית.
כך קרה ששתי הקהילות, היהודית והקתולית, הלכו והתרחקו מן המסגרת שאיפשרה את הפיוס ביניהן. הדיאלוג היהודי-נוצרי הפך בהדרגה למסמן של המערב ה׳ישן׳: הגלותי, מנקודת מבט ישראלית, והאירוצנטרי-ליברלי, מנקודת מבט קתולית-גלובלית. שתי הקהילות התפנו לעיסוקים שנראו להן דחופים יותר.
ההזנחה הזו של מערכת היחסים הקתולית-יהודית עלתה אל פני השטח בזמן כהונתו של פרנציסקוס. בראשית כהונתו, פרנציסקוס נודע כידידם של היהודים. הייתה באוויר תחושה שהנה, סוף סוף, עם בואו של אפיפיור ארגנטינאי, יש לנו דיאלוג יהודי-נוצרי שמתקיים הרחק ממוקדי הכאב, האשמה והזעם על גורלם של יהודי אירופה בשואה. כאן היינו בעולם אחר, תודעה היסטורית אחרת, דף חדש ביחסי יהודים ונוצרים.
בשל חביבותו ורצונו הטוב, מחלו לאפיפיור על התבטאויות שנויות במחלוקת שאמר מפעם לפעם, כשנקט פרשנויות מיושנות, בעלות ניחוח אנטי-יהודי, של הברית החדשה.
הוא ציין, למשל, את ה״פרושים״, שמזוהים לעיתים קרובות במסורת הנוצרית כמעין פרוטוטיפ של המסורת הרבנית, כמי שלא מבינים נכונה את התורה משום שאינם קוראים אותה לאור המשיח, או טען שהרבנים התייחסו לילדים כאל עובדים קטנים עד שבא ישו ושינה את היחס לילדות. במקרים אלו, הרקע היהודי של הבשורה הנוצרית שימש את פרנציסקוס כתשליל ליופייה שלה.
ויחד עם זאת, איש לא ייחס לאמירות הללו משקל רב – כולם סברו, ובצדק, שהן תוצאה של בורות לגבי ההיסטוריה של יחסי היהדות ונצרות, נושא שלא היה בתחום התמחותו של האפיפיור הדרום-אמריקני. אחרי הכל, הוא לא בא מן הרקע רווי האנטי-יהדות של אירופה, ולכן גם לא ירש את הרגישות האירופית העמוקה לכל התבטאות בברית החדשה שעלולה להתפרש כאנטי-יהודית.
אבל זו בדיוק הנקודה – ללא השקעה מתמדת בפרשנות נוצרית נקייה מאנטי-יהדות, הבעיות הללו עלולות בנקל לצוף חזרה למעלה; לא מתוך אנטישמיות, אלא פשוט מתוך בורות לגבי חומר הנפץ שנושאת המסורת עמה, והקלות שבה יכול העסק לשוב ולהתפוצץ.
לצד התחושה הרווחת כי תחזוק הסטטוס קוו הידידותי בין יהודים לנוצרים לא דרש השקעה רבה מצד הכנסייה, פעל פרנציסקוס נמרצות לקידום היחסים בין הכנסייה לבין האסלאם.
כאמור, במשך העשורים שקדמו לו, היחסים עם היהדות היו במידה רבה בעדיפות עליונה מבחינת יחס הכנסייה לדתות אחרות, הן בשל הזיכרון הטרי של שואת יהודי אירופה, והן בשל תשומת הלב הרבה שהקדישה לכנסייה לשיקום אירופה ועיצובה מחדש.
פרנציסקוס, איש הדרום הגלובלי, שינה את סדר העדיפויות הזה ועשה מאמץ גדול לקרב את הכנסייה הקתולית לאסלאם, באמצעות ביקורים בארצות מוסלמיות, הצהרות נגד אסלאמופוביה, ובראש ובראשונה חתימה על מסמך משותף יחד עם האמאם הגדול של מסגד אל אזהר במצרים, אחמד אל טייב – דמות שנודעה בהתבטאויותיה השנויות במחלוקת, שלא לומר אנטישמיות, ביחס ליהודים.
מן הצד האחר, גם הקהילות היהודיות, והקהילה הישראלית בפרט, הזניחו את מערכת היחסים עם הכנסייה הקתולית. היהודים החילונים מעולם לא מצאו את עצמם בתוך מה שמכונה ״דיאלוג יהודי-נוצרי״, שעוצב בראש ובראשונה על ידי הכנסייה הקתולית כפעילות דתית-תיאולוגית שלכתחילה לא נגעה להם כלל ועיקר.
הקהילות האורתודוקסיות הישראליות, לעומת זאת, היו חשדניות למדי כלפי הכנסייה והמוטיבציות שלה ונמנעו גם הן מלהיכנס לדיאלוג כזה. כידוע, הציבור האורתודוקסי והציבור החילוני הם שני הציבורים הגדולים בישראל, מה שסיכל, הלכה למעשה, כל כינון של קשר משמעותי בין הכנסייה ליהדות הישראלית.
יש לציין כי ההזנחה השיטתית של מדינת ישראל את יחסיה עם העולם הנוצרי לא נותרה ברמה הדיפלומטית בלבד, אלא נגעה בראש ובראשונה לשאלות של חינוך. בשנים האחרונות התבטאה ההזנחה הזו בתופעות הבזויות של יריקות על כנסיות בעיר העתיקה בירושלים, ולפעמים אף גרוע מזה – תופעות שמטופלות כיום ברמת האכיפה, אך זקוקות נואשות לטיפול שורש.
במילים אחרות, לצד פני-שטח של פיוס היסטורי בין הכנסייה ליהודים, התנגדות קתולית נחרצת לאנטישמיות והגנה ישראלית איתנה על המקומות הקדושים ועל חופש הדת, הולך וצומח תחת רגלינו ג׳ונגל של עוינות מחודשת שנובעת, בראש ובראשונה, מהזנחה.
כיום, אף אחת מן הקהילות אינה מציבה את היחסים עם רעותה גבוה בסדר העדיפויות שלה. לדעתי, זו טעות. דווקא בגלל האופי הגלובלי והרב-תרבותי של הכנסייה ושל העם היהודי גם יחד, לשניהם יש פוטנציאל אמיתי להכיר זו את מורכבותו של זה, ולהשתמש בבסיס שכבר נבנה מאז שנות ה-1960 כדי לבנות קומה חדשה, גלובלית ומגוונת יותר, על גבי התיקון ההיסטורי שכבר החל להיעשות. אני מקווה שהאפיפיור ליאו ה-14 יוביל את בנייתה של קומה כזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו