אירועים קיצוניים, כמו המתקפה המזוויעה של חמאס בשבת, מטבעם להסיר מסיכות ולהכניס בהירות ליחסים. שכן, רקמת המציאות נקרעת, אין ברירה אלא לנקוט עמדה ברורה, והבהירות מעידה על המוטיבציות העמוקות, לעיתים גם ההיסטוריות.
בניגוד לקרמלין: אזרחים רוסים דווקא מזדהים - ומניחים זרים ליד שגרירות ישראל | רויטרס
מאז המתקפה ועד היום, מביעים מנהיגי המערב סולידריות מוחלטת ומגנים את חמאס. ארה"ב, האיחוד האירופי, בריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה, גרמניה ואוסטריה, פולין, הונגריה, בולגריה. באוקראינה, שבעצמה נמצאת במלחמה הקשה בתולדותיה, הוקרנו דגלי ישראל על עשרות מסכים. מסמך שהוציא שלשום משרד החוץ מנה 82 מדינות שהתייצבו ללא כחל וסרק לצד ירושלים.
על הרקע הזה במיוחד מדהים - ומכעיס - לעקוב אחרי העמדה של רוסיה הרשמית. מאז שבת נוקטת מוסקבה עמדה ניטרלית, שהתבטאה בקריאה להפסקת אש פחות או יותר עוד לפני שישראל הספיקה להרים את המטוס הראשון לתקיפה בעזה. לפי הבדיקה של עיתונאים רוסים עצמאיים, הטון בסיקור החדשותי היה אף הוא לכל היותר קורקטי. אולם כבר בשבת החל לגבור קול אחר.
בעוד גופות הישראלים עוד מוטלות בשדות ובממ"דים, דמיטרי מדבדב, בעבר נשיא רוסיה והיום המזכיר הראשון של המועצה לביטחון לאומי, מצא את האשם באירועים: ארה"ב. "תחילת הקרבות בין חמאס לישראל", כך במקור, "במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים היתה צפויה. הסכסוך נמשך עשורים, וארה"ב היא שחקן מפתח שם".
אפשר היה להתייחס בביטול לכתיבה של מדבדב אלמלא תוך יומיים התברר שהסטת תשומת הלב לארה"ב - במקום גינוי לחמאס או הזדהות עם ישראל - היא בעצם הקו הדומיננטי בגישה הרוסית. כך, למשל, שר החוץ לברוב אמנם הביע "דאגה עמוקה ממותם של מאות ישראלים ופלשתינים" וקבע כי "לקיחת נשים וילדים כבני ערובה בידי שני הצדדים (!) אינה מתקבלת על הדעת", אבל בה בשעה האשים את ארה"ב בהתחמקות מהקמת המדינה הפלשתינית ובפגיעה במאמצים לפתור את בעיית ישראל ועזה.
המסגור הזה לא היה מקרי: זה שנים וביתר שאת מאז כשלה בבליץ על אוקראינה, רוסיה מציגה עצמה כאנטיתזה למערב, כמעצמה אלטרנטיבית בעולם "רב־קוטבי", שאליו היא שואפת במסגרת הפרויקט הניאו־אימפריאלי. אבל במסגרת אותו הפרויקט היא מעלה מן האוב את העמדות הסובייטיות הפרו־ערביות במפגיע. כך, למשל, פובליציסט של תאגיד השידור RT הרוסי איגור מולוטוב כתב כי "ניצחון פלשתין בשטחים הכבושים הוא גם ניצחון של מוסקבה ומינסק" (הטור פורסם באחד הביטאונים של משטר לוקשנקו בבלארוס, אולם הוסר).
דמיטרי סטשין, כתב של העיתון האהוב על פוטין, ה"קומסומולסקאיה פרבדה", בכלל העלה סרטון של ההימלטות מהפסטיבל ברעים וכתב בלגלוג: "בלי טיפה של רחמים".
אמנם הפעם לא ידוע על תמיכה בנשק (רוסיה עצמה זקוקה לתרומות מצפון קוריאה), אבל הברית ההדוקה עם איראן והשפה הלכאורה־ניטרלית ביחס למתקפה מספקות מטריית לגיטימציה לפעילות חמאס. גם שני הביקורים של ראשיו במוסקבה בשנה האחרונה לא הזיקו ללגיטימציה של ארגון הטרור.
הייתכן שלמוסקבה היה עניין בהסלמה המטאורית בישראל? כמו בגבול בלארוס־פולין לפני שנתיים ובחצי השנה האחרונה, כמו במולדובה תוך כדי המלחמה באוקראינה, כמו בדונבאס ב־2014 או מוקדם יותר בדרום אוסטיה ובאבחזיה, רוסיה מייצרת כיסי אי־יציבות כדי לקדם את האינטרסים שלה. הפעם האינטרס נראה ברור בעליל: הסטה של תשומת לב מזירת אוקראינה, וחשוב מכך - של אספקת נשק לישראל במקרה של הסלמה. כי אם האמל"ח יידרש כאן, לאן הוא לא יישלח? נכון מאוד, לקייב. הנה, אפילו לברוב עצמו מצוטט בסוכנות הידיעות הרוסית הרשמית טאס"ס: "אם בשדה המערכה באוקראינה יהיה פחות נשק מערבי, היעדים של רוסיה יושגו מהר יותר".
בין שרצתה ישראל בכך ובין אם לאו, לבסוף היא מוצאת את עצמה בסירה אחת עם אוקראינה. נכון, רוסיה לא תקפה את ישראל במישרין, אבל לגמרי לא במקרה היא לא נמצאת ברשימת 82 המדינות שגינו את חמאס. פוטין ביקש להשיב את בריה"מ; אולי כדאי גם לירושלים לשים לב מה מקומנו בעולם החדש־ישן הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו