ה"ניו יורק טיימס" נאלץ להוציא הבהרה מיוחדת לאחר שהתברר שמרצה לספרות באוניברסיטה האסלאמית בעזה, רפעת אלעריר, תואר כשוחר שלום ודו-קיום - אף שתכני הלימוד שקידם למעשה היו רוויי שנאה כלפי ישראל. הפרשה נחשפה בפרסום של ארגון "קאמרה" האמריקני, שעוסק במעקב אחר פרסומים הנוגעים לישראל בתקשורת האמריקנית.
המאמר המקורי פורסם ב-16 בנובמבר עם הכותרת "בעזה, מרצה מעורר מחלוקת מלמד בנחת שירה ישראלית", ונכתב בו שהמרצה מצליח לנתח יצירות שירה עם הסטודנטים באופן הוגן וראוי להערכה למרות היותו ביקורתי ביותר כלפי ישראל ברשתות החברתיות. כך לדוגמה, הכתבה מתארת איך המרצה הציג בשיעור שיר של יהודה עמיחי על ירושלים, אך לא מספר לתלמידים מיהו המשורר, וכשהוא אומר להם את זה הם נדהמים. "המשורר של היצירה היפהפיה הזאת אינו פלשתיני, אלא ישראלי", הוא מצוטט אומר להם. כמו כן, הוא מוסיף שמדובר בשיר ש"מדגים איך ירושלים היא מקום שבו כולנו יכולים לשלב ידיים ללא קשר לדת ולאמונה".
אך מאוחר יותר התחוור לעיתון כי לא תמיד הוא מדבר כך על יצירות ישראליות. למעשה, סרטון משנת 2019 מראה דווקא שיעור אחר שבו הוא מנסה ללמד את אותו השיר, אך הוא מכנה אותו "מסוכן" ו"נוראי", וטוען שהוא "שוטף את המוח" של הקורא כי הוא מציג את ישראל כ"חפה מפשע". בסרטון הוא קורא לשיר אחר שהוא מלמד - הפעם של טוביה ריבנר - כ"סוג השירה שאחראי חלקית לטיהור האתני וההרס של פלשתין".
כאמור, העיתון פרסם הבהרה, הן בעמוד התיקונים שלו והן בגרסה המקוונת של הכתבה המקורית. בהבהרה נאמר ש"אחרי קבלת מידע נוסף שסותר את התיאור של המרצה", עורכי העיתון הגיעו למסקנה ש"הכתבה לא שיקפה נכונה את עמדותיו של אלעריר על שירה ישראלית או את הדרך שבה הוא מלמד אותה". העיתון אף הכה על חטא ואמר כי "אם היינו עושים מחקר יותר מעמיק על אודותיו, הכתבה הייתה מציגה תמונה יותר מלאה". אלעריר אמר לעיתון כי הוא לא רואה סתירה מהותית בין שני סוגי ההרצאות שהוא נושא מול תלמידיו, וכי ה"שאיפה העליונה" שלו היא למצוא הקבלות בין פלשתינים לישראלים וכי ישראל משתמשת בספרות כ"כלי של קולוניאליזם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו