"לא יכולתי לשתוק": המאבק של מרים מטובה באנטישמיות לאחר שקיבלה איומים על חייה

עבור הדוגמנית מרים מטובה, המתגוררת בטורונטו ובעבר זכתה בתואר מיס סלובקיה, ההתבטאות נגד אנטישמיות אינה דבר חדש. מאז ה-7 באוקטובר היא משתמשת בפלטפורמה שלה על מנת להגן על ישראל, לעמוד בגאווה מאחורי זהותה היהודית ולהיאבק בשנאה, בנחישות ומתוך תחושת שליחות בלתי מתפשרת.

היום היא מסרבת לשתוק, גם כאשר הדבר כרוך במחיר אישי. בעקבות תקרית אנטישמית שבה הייתה מעורבת חברת Uber, הפכה מטובה למטרה לגל מטריד של שנאה ברשת הכולל איומי מוות, שהפך את מאבקה באנטישמיות גם למאבק אישי ועמוק.

"התחלתי לקבל כמות עצומה של איומי מוות והטרדות אנטישמיות, רק בגלל שאני יהודייה", אומרת מטובה בריאיון ל"היום".

האיומים החלו להשפיע על חיי היומיום שלה, וגורמים לה לחשוש לביטחונה האישי. מטובה דיווחה על האיומים למשטרת טורונטו וליחידה למאבק בפשעי שנאה, אך לדבריה החוויה גרמה לה לתהות אם המערכת מסוגלת להגן עליה.
"יש לי אבטחה מסביב לשעון בגלל זה", אמרה והוסיפה: "אני לא יוצאת מהדירה בערב. החיים שלי השתנו דרמטית".

קיבלה תגובות מזעזעות

בין ההודעות המזעזעות שקיבלה הייתה אחת שבה נכתב: "אני מקווה שמישהו ישלים את מה שהיטלר התחיל".

תגובות אחרות כוונו נגד הקרובים אליה, ובהן אחת שבה נכתב שהיטלר היה צריך להרוג את כל בני משפחתה. ההתעללות הזו אינה מוגבלת להודעות פרטיות בלבד. מטובה מספרת כי תגובות מלאות שנאה מופיעות מתחת לתמונות שהיא מפרסמת בפומבי, שם גם אמה, סבתה ואחרים יכולים לראות אותן.

לדברי מטובה, התדירות שבה היא מקבלת איומים מטרידה במיוחד משום שהיא כבר התרגלה אליהם.

"ואתם יודעים מה הכי גרוע? שאני בעצם כבר רגילה לזה. כאילו, זה אפילו כבר לא מזעזע אותי".

היא מזהירה כי השנאה ברשת הפכה לדבר נורמלי, שכן אנשים רבים מרגישים בנוח להסתתר מאחורי המסך: "האינטרנט לא יצר את האנטישמיות, אבל הוא יכול לגרום לכך שאנשים ירגישו שהם יכולים להפיץ שנאה ללא השלכות. אנחנו מנרמלים איומי מוות. אנחנו מנרמלים הטרדות״.

להשמיע את הקול ולדרוש שינוי

העניין מול Uber כבר הוסדר. אולם מבחינת מטובה, הפרשה הייתה רק תחילתו של דיון רחב יותר על אפליה, אחריות ופלטפורמות של רשתות חברתיות. "זו לא בעיה שלי בלבד. זו בעיה הרבה יותר גדולה", היא אומרת.

בעבודה משותפת עם עורך דינה, הווארד לויט, העלתה מטובה בפני חברת Meta חששות בנוגע להטרדות ברשת ולקושי להטיל אחריות על אנשים המאיימים על אחרים באמצעות פרופילים אנונימיים. "מחיקת תגובות היא לא פתרון. זה לא משנה שום דבר", הוסיפה.

כשנשאלה איזה שינוי הייתה רוצה לראות, אמרה מטובה כי פלטפורמות מקוונות צריכות להגיב לאיומי מוות אמינים בתוך 24 שעות, להסיר את החשבונות האחראים להם ולסמן את כתובות ה-IP שלהם כדי למנוע ממי שעומד מאחוריהם ליצור פרופילים חדשים.

היא גם קראה לקשור חשבונות ברשתות החברתיות לזהות מאומתת של המשתמשים, כדי להקשות על אנשים לאיים על אחרים באופן אנונימי.

לדבריה, השיחות שלה עם הצוות המשפטי של Meta עדיין נמשכות, והיא מקווה שהחשיפה התקשורתית תוביל לשינוי. "אנחנו כאן כדי לדרוש מאנשים לתת דין וחשבון על מעשיהם", אמרה מטובה.

"זה לא עניין של צנזורה", הסבירה. ״אני מסכימה שאנשים צריכים להיות חופשיים לחלוק זה על זה, לבקר ולהתווכח, גם בנושאים פוליטיים. אבל יש הבדל מוחלט בין הבעת דעה לבין איומים מפורשים על מישהו".

בריונות, הטרדות ואיומים

מטובה הדגישה כי הסוגיה חורגת מעבר לאנטישמיות ונוגעת גם לבריונות, להטרדות ולאיומים נגד אכלוסיות פגיעות, לרבות ילדים. עם זאת, היא אינה רוצה שהסיפור שלה ייתפס כסיפור של קורבנוּת בלבד. היא רוצה שאנשים יפעלו כשהם נתקלים באפליה, בין אם באמצעות דיווח על איומים, תמיכה במי שנפגעים מהם או סירוב לשתוק.

"אני לא רוצה שהסיפור שלי יהיה על פחד. אני רוצה שהוא יעסוק במה שאנחנו בוחרים לעשות כשמישהו מנסה להפחיד אותנו ולהשתיק אותנו". "אני לא מחפשת אמפתיה. אני לא מנסה להציג את עצמי כקורבן", אמרה.

היא גם ציינה כי האיומים המופנים כלפיה עלולים להרתיע אחרים מלהשמיע את קולם. "אני כאן כדי לומר לאנשים שהם צריכים להתעורר לפני שנאבד את ההזדמנות להשמיע קול, לפני שנאבד את החופש הזה. אנשים מפחדים לדבר, כי הם רואים מקרים כמו שלי ואומרים לעצמם: אני לא אגיד כלום, כי זה מה שיקרה גם לי".

המסר שלה ברור: "אם אתם רואים משהו קורה, דווחו על כך. אל תשתקו. היו גאים בעצמכם והשמיעו את קולכם. אל תסתירו את מגני הדוד שלכם".

מטובה אסירת תודה ללויט, שאותו היא מתארת גם כעורך דינה וגם כחבר קרוב שעמד לצדה לאורך כל התהליך. עם זאת, היא מאמינה ששינוי מתמשך מחייב מאמץ משותף.

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד", אמרה. "חשוב כל כך שנתאחד וניאבק במאבק הזה יחד".

להחלטתה להשמיע את קולה היה גם מחיר מקצועי. מטובה סיפרה כי הפסידה כמה הזדמנויות מקצועיות לאחר שהחלה להתבטא באופן נחרץ ופומבי יותר בנוגע ליהדות ולישראל. סוכנות יחסי הציבור שלה אף סיימה את ההתקשרות עמה ב־9 באוקטובר, משום שלדבריה סברה שהפכה ל"פוליטית מדי".

"אני זוכרת ששאלתי את עצמי: ממתי גינוי של טרור הפך לעניין פוליטי?", אמרה. מורשת שמחייבת אותה להשמיע קול כשהיא ניצבת בפני הבחירה בין שתיקה לבין השמעת קול, מטובה מספרת שהיא חושבת לעיתים קרובות על סבתה, ניצולת שואה שחוויותיה עיצבו את הבנתה של מטובה את זהותה היהודית ואת תחושת האחריות שלה.

כשמטובה שאלה פעם את סבתה כיצד השואה הייתה יכולה להתרחש, היא השיבה בפשטות: ״כי אנשים שתקו״. המשפט הזה מלווה אותה מאז.

"הדור של סבתא שלי שילם מחיר בלתי נתפס על מה שקורה כשמאפשרים לשנאה לצמוח בשתיקה. אני לא רוצה שהדור שלי יעשה את אותה טעות".

משפחתה התגוררה בסלובקיה

משפחתה מטובה התגוררה בהרי סלובקיה לפני שנחשפה ונשלחה למחנות ריכוז. סבא-רבא שלה נשלח למחנה זקסנהאוזן ולא שב, ואילו סבתה ואמה של סבתה גורשו לפרז'ינו. כיום, בגיל 91, סבתה ממשיכה לבקר בבתי ספר תיכוניים כדי לספר את סיפורה.

מטובה הדגישה כי לעולם לא תשווה את חוויותיה שלה לסבל שעברה סבתה בתקופת השואה. עם זאת, היא מאמינה שהאחריות להיאבק בשנאה עדיין רלוונטית, יותר מתמיד.

"לא יכולתי לדבר על החשיבות של ההיסטוריה ואז לשתוק כשהאנטישמיות השפיעה על החיים האישיים שלי", אמרה מטובה.

הקריירה שלה נתנה לה במה, אך סבתה עזרה לה להבין לאיזו מטרה עליה להשתמש בה.

"הקריירה שלי כדוגמנית העניקה לי במה. סבתא שלי עזרה לי להבין למה הבמה הזאת צריכה לשמש".

היא גם התייחסה לתחושת האחריות שהיא חשה כלפי הקהל שלה, והדגישה שהיא מודעת מאוד להשפעה שיש למילותיה ולבחירותיה על אחרים.
"לא יכולתי לומר לצעירים להיות גאים במי שהם ואז להשתתק ברגע שהדבר נעשה לא נוח עבורי באופן אישי. זה פשוט לא היה הגיוני".

זהות, ישראל ותחושת שייכות

המחויבות של מטובה להשמיע את קולה נובעת מהקשר שלה לישראל. היא מתארת את זהותה היהודית ואת תמיכתה בישראל כחלקים בלתי נפרדים מחייה, שעוצבו על ידי ההיסטוריה, המשפחה ותחושת השייכות שלה.

לאחר 7 באוקטובר, הביקור בקיבוץ בארי והמפגש מקרוב עם ממדי ההרס הפכו את המתקפה למוחשית הרבה יותר עבורה מאשר המעקב אחר החדשות מחו״ל.

"אני גאה במורשת היהודית שלי, ואני מאמינה שלישראל יש זכות להגן על עצמה", אמרה.
היא נזכרת באישה בקנדה שניגשה אליה ושאלה אם היא ציונית או יהודייה.

"יהודים מתפללים לארץ ציון", השיבה. "בתורה אנחנו מתפללים לארץ ישראל. אנחנו פונים לכיוונה".

לדבריה, היא מרגישה בטוחה בישראל באופן שבו היא מתקשה יותר ויותר להרגיש בטורונטו, שם היא מתגוררת ללא בני משפחה. קרוביה נמצאים בסלובקיה, ולמרות התמיכה שהיא מקבלת, היא מספרת שהמאבק עלול להיות בודד.

"אני לא מתכוונת לייפות את המציאות. זה באמת נעשה קשה". למרות האיומים והעוינות שחוותה, מטובה מסרבת לאפשר לשנאה להכתיב עד כמה בגלוי תבטא את זהותה. "אני יודעת מי אני. ואני מסרבת לאפשר לשנאה של אחרים להכתיב עד כמה בגלוי אחיה כיהודיה".