המשחק בין נבחרת ישראל לנבחרת אירלנד הערב (ראשון) חושף שוב עד כמה עמוקה התהום בין הציבור האירי לבין המדינה היהודית והמלחמה שהיא מנהלת נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה ובלבנון. קשה למצוא מדינה אחרת באירופה שבה ההתנגדות לישראל וההזדהות עם הפלסטינים מושרשות עמוק כל כך בזרם המרכזי של הפוליטיקה הלאומית.
גם בספרד, עם ראש ממשלתה האנטי-ישראלי, יש אופוזיציה ימנית חזקה שמחזיקה בעמדות מתונות בהרבה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמעט בכל מדינה באירופה קו ברור מפריד בין ימין לשמאל ביחס לישראל. אירלנד היא יוצאת הדופן.
כתוצאה מכך, ביטויים קיצוניים של אנטי-ישראליות ואנטישמיות, כולל הנפת דגלי חמאס וחיזבאללה, הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות המחאה במדינה. במקביל, מתנהל ניסיון עיקש לעקור מהזיכרון הקולקטיבי כל דמות או אירוע שמחברים בין האי הירוק להיסטוריה של הציונות ושל ישראל. כיצד קרה שכמעט כל המערכת הפוליטית האירית מתייצבת לצד הפלסטינים נגד ישראל, וקשה מאוד למצוא במדינה קולות פרו-ישראליים ברורים? כדי להבין זאת, יש קודם כל להבין את ההיסטוריה האירית עצמה.
המאבק האירי לעצמאות מבריטניה, תהליך חברתי, תרבותי ופוליטי שנמשך מאות שנים והגיע לשיאו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הגדיר יותר מכל דבר אחר את הפוליטיקה האירית, את השסעים הפנימיים שלה ואת האופן שבו האירים רואים ומפרשים את העולם.
מערכת היחסים המורכבת עם הציונות החלה שנים לפני קום מדינת ישראל. בשנת 1937 החליט ראש ממשלת אירלנד דאז, איימון דה ואלירה, להציב את עצמו בלב המהלך בחבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, והשתתף באופן פעיל בדיונים על תוכנית לחלוקת הארץ בין הערבים ליהודים בארץ ישראל. דה ואלירה התנגד בתוקף למנדט הבריטי ולתוכנית החלוקה, וקיים מגעים נרחבים עם נציגי המדינות הערביות.
עם זאת, למנהיג האירי, שהוביל את הפיכתה של אירלנד ממדינת חסות של הכתר הבריטי לרפובליקה עצמאית, לא הייתה אג'נדה אנטי-ציונית מובהקת, ובאופן מפתיע, דווקא דמויות ציוניות בולטות לחשו באוזנו. הרב יצחק הרצוג, שהיה ממנהיגי יהדות אירלנד, קיים קשר הדוק עם המנהיג. יתרה מזו, רוברט בריסקו, ראש העיר דבלין, חבר הפרלמנט האירי ולוחם במחתרת האירית, היה נאמנו של דה ואלירה לאורך שנים. בריסקו היה ציוני נלהב ותומך הזרם הרוויזיוניסטי של ז'בוטינסקי.
בזכות שידוליו של בריסקו ביקר דה ואלירה בישראל בשנת 1950, בהזמנת הרב הרצוג. הוא נפגש עם בן גוריון וניהל איתו שיח מורכב אך מרתק על הציונות, על חלוקת הארץ ועל עתידם של המקומות הקדושים לנצרות. דה ואלירה, קתולי אדוק, היה רחוק מהאנטישמיות שאפיינה חלק גדול מהממסד הקתולי באותה תקופה. בחוקה שכתב בשנת 1936 הובטח במפורש חופש דת מוחלט ליהודים.
עם זאת, דה ואלירה אחראי גם לאחד הרגעים המביכים בתולדות אירלנד, רגע שנבע פחות מיחסו ליהודים ויותר מפרשנות עקומה של הנייטרליות האירית. ב-2 במאי 1945, יומיים אחרי שהיטלר התאבד, הגיע דה ואלירה לביתו של הנציג הגרמני בדבלין, אדוארד המפל, כדי להביע תנחומים על מותו. בכירי משרד החוץ שלו התחננו שיוותר על הביקור, והוא אכן עורר סערה עולמית. דה ואלירה עצמו התעקש שהימנעות מהביקור הייתה "חוסר נימוס בלתי נסלח כלפי האומה הגרמנית".
אך אם בני דורו של דה ואלירה היו לכל היותר סקפטיים כלפי הציונות, בעשורים שלאחר מכן לקחה התנועה הרפובליקנית האירית את הלאומיות האירית למחוזות אחרים לגמרי. המפנה הגיע בסוף שנות ה-60, עם פרוץ "הצרות" בצפון אירלנד, הסכסוך הבין-קהילתי האלים בין הקתולים הרפובליקנים לבין הפרוטסטנטים תומכי האיחוד עם בריטניה. צפון אירלנד, ששת המחוזות שנותרו בידי בריטניה לאחר שאירלנד זכתה בעצמאותה, צללה למלחמת אזרחים מדממת, והרפובליקניזם האירי חווה תחייה קיצונית.
בהשפעת ברית המועצות ותנועות "דה-קולוניזציה" אחרות, דחו הרפובליקנים האירים את הציונות כקולוניאליזם מערבי ועברו לראות בפלסטינים את העם הילידי הבלעדי של הארץ. שינוי התפיסה חלחל עמוק גם לאירלנד העצמאית, והרעיל את היחס לישראל ולציונות באי כולו.
אנשי המחתרת האירית, ה-IRA, התאמנו עם מחבלי אש"ף במחנות אימונים בלוב, וחזרו לאירלנד כפעילים פרו-פלסטינים. הם הפכו לגרעין האנטי-ציוני החזק ביותר בצפון אירלנד. המאבק המשותף בבריטים, שחיבר בעבר בין הלאומיות האירית לציונות, נשכח לגמרי. בשנות ה-90, כשתהליכי שלום החלו במקביל בצפון אירלנד ובמזרח התיכון, נראה היה שגם הקיצוניות האירית כלפי ישראל תהפוך בסופו של דבר לנחלת העבר.
אך המלחמה המתמשכת של ישראל בארגוני הטרור, וחדירתן של אידיאולוגיות ה"ווק" אל החברה הליברלית באירלנד, חרצו את גורל הקשר בין העמים. עם פרוץ המלחמה בעקבות הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, נסחפה אירלנד ל"סערה מושלמת" של מחאה פרו-פלסטינית, שזכתה לתמיכה מכל קצוות הקשת הפוליטית. קולות התומכים בישראל, או לפחות המתנגדים להזדהות עם הפלסטינים, נדחקו לעת עתה לשוליים.
"ההיסטוריה האירית היא מטוטלת", אומר נורמן, אזרח אירי המתגורר בדרום המדינה, שהקשר עם העם היהודי ועם ישראל קרוב ללבו. "כרגע נראה שבלתי אפשרי ליישב את הלך הרוח הציבורי באירלנד עם כל סוג של קשר עם ישראל או ישראליות, אבל ההגירה הבלתי מבוקרת ותחושת אובדן הקשר לשורשים בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה עלולים עוד לשנות הכל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו