"אני לא גיבורה, אבא שלי היה גיבור": יתומי צה"ל בשיחה על החיים שהשתנו ברגע
הם לא צריכים תאריך מיוחד כדי לזכור, רחמים הם מזהים מקילומטרים, והם כבר לא מסוגלים יותר לשמוע "אתם גיבורים", או "אנחנו תמיד פה בשבילכם" • למה? "כי זה לא שבחרתי בזה" • 1,011 יתומים נוספו למשפחת השכול מאז 7.10 - פגשנו שבעה מהם לשיחה אישית • מיוחד

במחנה "עוצמה" של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון, אביתר, נגה, יהלי, גאיה, אלונה, יעלה ואמיליה מרגישים סוף־סוף ילדים רגילים. "פה כולנו יודעים מה זה לחיות בלי אבא", נאמר מצידם בפה אחד. "לך יש אבא?", אני נשאלת בישירות ועונה שכן. "אז עכשיו את המוזרה", הם נקרעים מצחוק, וגאיה ממהרת להוסיף: "אבל שיישאר ככה, כן?".
מאז 7 באוקטובר נוספו 1,011 יתומות ויתומים למשפחות חללי צה"ל וכוחות הביטחון. כמה מאות מהם נפגשים ארבע פעמים בשנה במחנות "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון - שם אף אחד מהם לא צריך להסביר למה אבא כבר לא מגיע לאסוף, או איך זה שדווקא באמצע יום רווי פעילויות משמחות, זיכרון אחד יכול לטלטל הכל.
"הסוכה עמדה באלכסון"
אבא של אביתר, נגה ויהלי, רב־סרן (מיל') יעקב נדלין, היה יושב כל לילה ליד המיטות של נגה ושל יהלי ומחכה שהן יירדמו. "לפעמים הוא גם היה נרדם איתנו", נגה בת ה־8 מספרת בחיוך גדול. יהלי בת ה־10 וחצי היתה רוצה לחזור לקמפינג האחרון שלהם כמשפחה, שלושה שבועות לפני המלחמה. "אבא לא היה מוכן לוותר על מצוות סוכה". על אף תנאי השטח הסוערים, "הוא הצליח, למרות שהיא עמדה באלכסון", היא אומרת. נגה מוסיפה: "הוא היה עקשן בקטע טוב". בבוקר, הן מספרות, הסוכה בכל זאת קרסה.
אביתר בן ה־13 וחצי מספר על אבא שהוא גם החבר הכי טוב: "בבוקר שמחת תורה ליוויתי אותו לאוטו כדי להיפרד", הוא משחזר. "אם הייתי יודע שזה מה שיקרה - הייתי מחביא לו את המפתחות".
גאיה איש שלום בת ה־14 למדה מאביה, רס"ם (מיל') תום איש שלום, כל כך הרבה דברים. "הוא ידע להקים מדורה במינימום אמצעים", היא משתפת. "הוא לימד אותי להסתדר בשטח. אבל היום אני פחות נהנית מזה. אהבתי לטייל בשטח בעיקר כשזה היה איתו".
בבית של יעלה ואלונה רוסו המטבח היה הטריטוריה של אבא, רס"ן (מיל') אורי רוסו. מאז, הן מספרות, "לא היתה לנו ברירה אלא להיכנס למטבח ולשחזר את המתכונים שלו".
הסיפור של אמיליה פיבנב בת ה־8 וחצי התחיל ב־7 באוקטובר - אך האובדן הגיע מאוחר יותר. אביה, רס"ם איגור פיבנב, נלחם במחבלים בבוקר המתקפה, וכשנה וחצי לאחר מכן שם קץ לחייו, לאחר התמודדות ממושכת עם השלכות אותו היום.
"אני ואבא אהבנו להשמיע מוזיקה ולשיר ביחד", היא מספרת. כשהיא היתה בכיתה א' אמא בישרה לה שאבא מת, "אז במשך כמה ימים לא שמעתי שירים בכלל", היא אומרת. "זה מוזר לשיר ולרקוד בלי אבא".
קשה לפספס שחבורת הילדים האלו, מתוקים ותמימים ככל שיהיו, התבגרה מהר מדי. גאיה, למשל, למדה להצטמצם: "אני מנסה להסתדר בלי לבקש מאמא יותר מדי. חשוב לי להוריד ממנה עומס, כי לה בעצמה קשה".
הילדים למשפחת נדלין, בשונה מרוב תלמידי בית הספר, כבר לא מתלהבים כשהצלצול מעדכן על סיום יום הלימודים: "אבא תמיד היה מחכה לנו בבית, וישר שואל איך היה ומה אנחנו רוצים לאכול", מספרת יהלי. "עכשיו כשחוזרים מבית הספר יש שקט". נגה הקטנה מוסיפה: "זה קשה, אבל יותר קשה ועצוב זה לראות את אמא בוכה. אין לנו מושג איך זה מרגיש מהצד שלה, אנחנו רק ילדים. בטח לה הוא אפילו יותר חסר".
"לך יש אבא?", אני נשאלת בישירות ועונה שכן. "אז עכשיו את המוזרה", הם נקרעים מצחוק, וגאיה ממהרת להוסיף: "אבל שיישאר ככה, כן?"
"רוצה לעזור לאמא"
גם אביתר מספר שמאז שאבא נהרג הוא מנסה לתפוס חלק מהמקום שהתפנה בבית: "אני רוצה לעזור לאמא, לקחת על עצמי תפקידים שאבא היה עושה. ללכת לסופר, לעזור לסחוב את הקניות, להתקין מדפים", הוא אומר, וקולו נעשה ברגע מעט סמכותי יותר. "אני מרגיש צורך להיות הדמות האחראית, וזה בא לי די בקלות כי היתה לי דוגמה ממש טובה".
עם זאת, באותה נשימה הוא מודה: "לפעמים הייתי רוצה לחזור להיות הילד, אבל זה כבר לא יקרה. אני משלים עם זה".
כשהשיחה מפליגה מהכאב הנוכח בהווה אל החיים שעוד מצפים להם נגה מנסה לקבל תשובה לשאלה הכי פשוטה, אך הקשה ביותר: איך הולכים להיראות חיים שלמים עם החוסר הזה? "יש לי עוד מלא־מלא שנים בחיים לעבור שבהן אין לי אבא, קולטת?", היא שואלת, כאילו לנו, המבוגרים, יש תשובה. "נגיד, מוזר שהוא לא יהיה ביום ההולדת שלי. בשנייה אחת כל החיים שלי השתנו. לפני שנייה היה לי אבא ועכשיו אין". גאיה מצטרפת: "כן, בלי אבא החיים הם קצת פחות מהכל".
ובכל זאת, במחנה "עוצמה" לא מוותרים כדי להעניק להם את האפשרות הזאת בדיוק. "ילד הוא ילד, לא רק יתום", אומרת אייר אליהו, מנהלת מחלקת יתומים צעירים בארגון. "בבית הספר הם נמצאים בכיתה של 30 ילדים, ויש ילד אחד יתום. לעומת זאת - פה, בקבוצה של 30 ילדים, כולם יתומים. ההרכב הזה מאפשר להם להיות שוב יותר ילדים מיתומים".
אייר מדגישה שהצוות לא מרחם על הילדים. "אם ילד יתנהג בניגוד לחוקים, הוא יקבל יחס בהתאם". כמו כן, כ־90% מאנשי הצוות הם בעצמם יתומי צה"ל שהשתתפו במחנות בצעירותם, גדלו וביקשו לחזור כמדריכים. "אין אדם בעולם שיבין ילד בן 12 שאיבד את אבא שלו כמו ילד אחר שאיבד את אבא שלו, גם לא אמא. נרקמת ביניהם הבנה פשוטה בעיניים".
"שונאת שמרחמים עלי"
אבל כשהם חוזרים הביתה, הם מספרים שאנשים לא תמיד יודעים מה לעשות או איך להגיב לגבי חוויית האובדן שלהם.
חודש אחרי המוות של אבא, יהלי, שמגדירה את עצמה "שטותניקית", חזרה לבית הספר. "ילדים היו באים אלי בהפסקה ושואלים אותי 'איך את לא בוכה כל הזמן? אם אבא שלי היה מת, אני הייתי בוכה כל היום'". היא ממהרת להסביר, בתור מי שלמדה על שכול בגיל מוקדם מדי: "אין סיכוי שמישהו יבכה כל היום כי אבא שלו נהרג".
נגה, אחותה, מזדהה: "להיזכר באבא זה לא דבר שפתאום קורה - אני זוכרת אותו תמיד. זה לא שאני שוכחת ואז שוב נזכרת".
גם גאיה משתפת שהחברים מהכיתה לא תמיד יודעים מה להגיד. "יכולים לצאת להם דברים ממש סתומים מהפה בטעות", היא צוחקת, וכולם סביבה מהנהנים בהבנה. "נניח, כשהם מספרים איך היה בסוף השבוע, אז אני מרגישה שהם לא כל כך פתוחים איתי. כי הם לא יתחילו להגיד איך היה להם כיף עם אבא בשבת ולספר על כל החוויות שהם צברו".
נגה: "באזכרות כל אחד מגיע ושואל 'איך את מרגישה? את בסדר?'. זה מעייף". היא מציעה פתרון פשוט: "שיבחרו אחד שישאל בשביל כולם"
יעלה רוסו יודעת בדיוק על מה גאיה מדברת, וממש לא אוהבת שהולכים על קצות האצבעות לידה. "אני שונאת שמרחמים עלי", היא חורצת, ואחותה אלונה מוסיפה: "אם אתם רואים אותי בוכה - פשוט תחבקו אותי ואל תגידו לי כלום. בטח לא 'את גיבורה', כי אני לא גיבורה! מה אני עשיתי? זה לא שבחרתי בזה. זה אבא שלי שהיה גיבור!".
"באזכרות כל אחד מגיע ושואל 'איך את מרגישה? את בסדר?'. זה מעייף", אומרת נגה, ומציעה פתרון פשוט: "שיבחרו אחד שישאל בשביל כולם".
לאלונה, יעלה ואביתר חשוב להגיד: "לא להציע תמיכה אם אתם לא באמת מתכוונים לזה. אנשים אומרים 'תפנו אלי מתי שרק תרצו', ואז זאת המנהלת של בית הספר, נגיד", הם צוחקים. וגאיה מדגישה לסיום: "אם אני צוחקת על משהו שקשור לאבא שלי - לי מותר. לכם לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו