"כמה שעות ואני חוזר": סא"ל אריאל קוניק שם קץ לחייו וכעת ביתו בסכנה
סא"ל אריאל קוניק לחם ברצף מאז פרוץ המלחמה ועד שהחליט לסיים את חייו במרץ האחרון • כעת, כשהעסקים שניהל קרסו, אלמנתו טליה חוששת לאבד את קורת הגג של ילדיה • "אני לא מבקשת רחמים, רק ערבות הדדית", היא אומרת ביציאה לקמפיין גיוס בניסיון אחרון להציל את הבית

סגן אלוף במיל' אריאל קוניק שם קץ לחייו לפני כחצי שנה, לאחר שירות מילואים אינטנסיבי מאז שבעה באוקטובר. בעקבות קריסת עסקיו במהלך הלחימה, משפחתו יוצאת כעת בקמפיין מימון המונים כדי למנוע את אובדן ביתם ברמת גן.
בבוקר 7 באוקטובר אמר סא״ל אריאל קוניק (59) לאשתו טליה שהוא "בעוד כמה שעות חוזר", ויצא מביתם שברמת גן לסייע בהסעת מפקדים וחיילים למוקדי הלחימה. הוא לקח את הג׳יפ הפרטי שלו, יצא להילחם - ומאז שירת במילואים ברציפות במשך יותר משנתיים, במהלכן בקושי חזר לביתו.
אריאל עסק באיתור ובאיסוף גופות, ובהמשך אף נכנס עם הכוחות לעזה. ״הוא תמיד היה האדם הכי חזק בחדר, איש עם כתפיים רחבות", מספרת טליה. "במעט הפעמים בהן חזר הביתה - הוא העדיף שלא לדבר. בדיעבד אני מבינה שחסך ממני את כל זה, הוא לא סיפר כדי לשמור עלינו. כמו שהוא תמיד עשה".
במשך שנתיים קוניק שם בצד את חייו האישיים והמלאים, כפי שהיו לפני המלחמה. גם העסקים שניהל, נותרו מאחור. "מבחינתו, להחזיר את החטופים ולהרים את המדינה – היה מעל הכל", אומרת דפנה, אחייניתו, וטליה אשתו מצטרפת, "אני ממש כעסתי עליו לאורך כל הדרך.
מבעל ואדם מאוד זמין, הוא הפסיק לענות, ושיתף פחות, הוא היה יכול להתפרץ פתאום. בקושי הצליח להירדם - וגם כשכן, הזיע המון במהלך הלילה" טליה משתפת, "הוא נעשה דרוך נורא, ונהג להסתובב עם נשק ואקדח".
ככל שהזמן עבר, אריאל הלך והתכנס - אבל בזמן אמת, היה מאוד קשה לזהות שהוא נמצא במצוקה. "הוא תמיד היה אומר ומראה לי ולילדים שאין מה לדאוג, לכל דבר יש פיתרון". אבל אריאל, שנתן את נפשו במשך שנתיים, לא מצא עוד מוצא – ובמרץ האחרון בחר לשים קץ לחייו. ״כששמעתי שהוא החליט להרים ידיים, הכאב שלי היה כל כך גדול", היא אומרת בעצב, "הבנתי כמה רע הוא היה צריך להרגיש כדי שזה יקרה, כמה קשה היה לו כל התקופה הזו".
המשפחה של אריאל מתארת אדם אופטימי, בלתי מנוצח, חבר שכולנו היינו רוצים לצידנו. "אם יש דבר אחד בעולם שיכול להכריע את אריאל, אלה הדברים הנוראים שקרו לעם ולמדינה שלנו - הכאב והטראומה של 7 באוקטובר שברו אותו", דפנה אומרת. "הוא היה רגיל להחזיק מעמד בשביל כולם, ולא להראות כמה קשה לו - עד שלא יכל יותר".
במהלך התקופה הארוכה שבה אריאל שירת במילואים וכמעט לא היה בבית, גם עסקיו קרסו. כעת, לאחר מותו, טליה חוששת לאבד את הבית בו בנו את חייהם, גידלו ילדים – וצברו אינספור זכרונות. ״הבן שלי הגיע לפה בגיל עשרה חודשים", היא מציינת, "מבחינתי זה עלול להגיע למצב של להיות בלי קורת גג".
כעת, משפחת קוניק יצאה בקמפיין מימון המונים, "למען ביתו של אריאל", שנבחר לקידום במסגרת ״בחירת הצוות״ של האתר – כאשר היעד הראשוני לגיוס הוא 400 אלף שקל. ״אני לא מבקשת רחמים, רק ערבות הדדית", היא אומרת, ומודה שקשה להם להיות בצד המבקש. "בסך הכל, חשוב לנו להרים את הראש – ולשמור על המקום היחיד שבו אנחנו מרגישים ביטחון ושייכות, שמייצג לי ולילדים את אבא, יותר מהכל".
לתרומה "למען ביתו של אריאל" לחצו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו