משפחת מצווה: "בכל פעם שחשבנו שראינו הכל, גילינו שזה רק קצה הקרחון"

רוני ואבי (בשנות ה־50 לחייהם, שמות בדויים) רגילים לקבל טלפונים בימים ובשעות הכי פחות צפויים. "לרוב זה בשבת, בחג או באמצע הלילה", הם צוחקים. אבל הפעם השיחה מהעובדת הסוציאלית הגיעה אחרי הצהריים.

"אני מחזיקה ילדה בת שנתיים וחצי על הידיים, חייבים למצוא לה בית", היא מסבירה, והם משיבים שהם זמינים. "היא הגיעה אלינו בלי כלום, לבושה רק בחיתול שעליה כבר שלושה ימים רצופים", אבי משחזר, ורוני מוסיפה: "השיער שלה היה מלא כינים ופצעים. לא היה לי מושג מאיפה אני מתחילה לטפל בה".

זה שמונה שנים שהמשפחה של רוני ואבי משמשת כמשפחת אומנת חירום, ומלווה על ידי ארגון "אדנמ־אדם", זרוע מבצעת של משרד הרווחה. כך שמלבד שבעת ילדיהם הביולוגיים, בכל זמן נתון מקפצים על הספות בביתם עד חמישה ילדים נוספים, מחכים לארוחת ערב ולסיפור ונשיקה לפני השינה.

הבית שלהם הוא התחנה הראשונה לילדים מלידה ועד גיל 8 שהוצאו מביתם בצו בית משפט ונזקקים למקום בטוח באופן מיידי. "עם כמה שאנחנו מתורגלים בלשמוע סיפורים קשים, זה עדיין מורכב", אומר אבי. "בכל פעם שחשבתי שכבר ראינו הכל גיליתי שאני טועה".

תחלופת פרצופים קבועה

על פי נתוני משרד הרווחה, נכון לאוגוסט 2026 פועלות בישראל 29 משפחות אומנת חירום, ובהן שוהים 111 ילדים. מספר הילדים שהגיעו לאומנות חירום זינק מאז פרוץ המלחמה, כאשר באוקטובר 2023 שהו בהן 60 ילדים, ב־2024 הגיע מספרם ל־118 וב־2025 ל־94.

לפי נוהלי המשרד, השהות באומנת החירום אמורה להימשך בין שלושה לשישה חודשים, אך בפועל, ובעקבות הקושי לקלוט משפחות אומנה נוספות - השהות מתארכת הרבה יותר. "אין ילד שנמצא אצלנו פחות משנה, ולרוב גם הרבה יותר", רוני מספרת.

מי שיגיע לבקר בביתם של רוני ואבי יזהה מייד את הסירים הענקיים, את שולחן האוכל הארוך ואת עשרות ארונות הבגדים שמחולקים לפי גילים. "הבית ערוך לכל, אנחנו עובדים כמו מכונה משומנת", אומר אבי. "כל בוקר אנחנו קמים מוקדם, מארגנים אותם ליציאה לגן ולמעון - ופותחים כאן מפעל להכנת סנדוויצ'ים", הוא צוחק, ורוני מצטרפת: "הבן שלנו פיתח מיומנות החתלה מטורפת, הוא לוקח ארבעה ילדים ומחתל אותם בשניות. הילדים שלנו מגויסים למשימה בצורה מלאה".

אבי (שם בדוי): "הבית ערוך לכל. אנחנו עובדים כמו מכונה משומנת. כל בוקר אנחנו קמים מוקדם, מארגנים אותם ליציאה לגן ולמעון - ופותחים כאן מפעל להכנת סנדוויצ'ים"

בהודעות מהגנים, הבירוקרטיה, הוועדים והאירועים אבי מטפל. "אני לא מסוגלת לזכור", רוני מודה, "אני בעיקר מבשלת, בכמויות מטורפות".

אלא שבתוך השגרה, הבלגן ותחלופת הפרצופים הקבועה - הילדים אינם נשארים "זמניים". כמעט 30 ילדים עברו בביתם של השניים לאורך השנים, ורוני ואבי יודעים שכל קשר שנוצר איתם אמור, בסופו של דבר, להסתיים בפרידה. כשנמצאת לילד משפחת אומנה קבועה הם מתחילים תהליך מעבר של כמה ימים ובסופו עורכים לילד מסיבת פרידה.

מנפחים לו בלונים, פורסים חטיפים ומכינים לו אלבום תמונות ומכתב שמספר על הרגעים שחווה אצלם. "אנחנו נותנים גם את מספרי הטלפון שלנו, כדי שמשפחת האומנה תחליט אם מתאים לה שנהיה בקשר", מספר אבי. אבל לא תמיד זה קורה. "היה אצלנו ילד במשך שנתיים וחצי שחזר לאמא שלו, והקשר ניתק ברגע", הוא אומר. "אנחנו מאוד שמחים שהוא חזר לאמא, כי זה הכי טוב בשבילו - אבל הפרידה קשה", רוני מצטרפת. "כל פרידה פה היתה התרסקות, זה בכי מטורף".

כשהתוכניות משתנות

בצד השני של הפרידה הזאת נמצאת משפחה חדשה, שצריכה להפוך את הזמני לקבוע. לפני כ־15 שנה הגיעו אריק (54) וגלי (56) מנדלבאום, הורים לרותם בת ה־9, למרכז החירום של בית שבתאי לוי בחיפה. הם כבר עברו את תהליך ההכשרה לקראת אומנה (ארוכת טווח, בניגוד לאומנת חירום), וכשהגיעו למקום, בליווי "מטב השירות לאומנה" (זרוע מבצעת נוספת של משרד הרווחה), הם פגשו את נתנאל, ילד בן שש שיועד לאומנה בביתם.

אלא שבזמן שישבו במקום, ילדה בת ארבע שלא הכירו הסתכלה לעברם ונופפה להם לשלום. זו היתה שילת, אחותו של נתנאל. "העובדת הסוציאלית זיהתה את הרגע הזה ואמרה לנו: 'אולי תיקחו שניים'?", משחזר אריק. "בדרך כלל אני וגלי מאמינים שמה שקורה, גם אם הוא שונה מהתוכנית המקורית - הוא כנראה התוכנית הגדולה". וכך, בהחלטה של הרגע, הם החליטו לחזור עם שניהם הביתה.

כדי לפנות מקום לשילת ולנתנאל - כל הבית של אריק, גלי ורותם שינה צורה. "לא היה לנו מספיק מקום", מספר אריק. "הוצאנו את המטבח לחצר והפכנו אותו לחדר שינה". גם רותם (24), בתם הביולוגית, נפרדה מהחדר הפרטי וחלקה אותו עם הדיירים החדשים. "ממש רציתי אח, לא היה לי אכפת מה התנאים", היא מספרת. "בהתחלה עוד תהיתי מה אני מעדיפה - אח או אחות? בסוף קיבלתי את שניהם".

אמנם את הבית הם התאימו תוך ימים, אבל למשפחה החדשה לקח קצת יותר זמן להיבנות. בהתחלה זה מאוד מאתגר. מאמא לילדה אחת, בבת־אחת נעשיתי אמא לשלושה, עם שני ילדים קטנים שצריכים אותי מאוד", מספרת גלי. "בנינו את זה לאט־לאט. זה לא שקרה אירוע מכונן, אלא תהליך".

אריק: "הגנטיקה לא מכתיבה את היחסים ואת הקשרים המשפחתיים. ברור לי שהבת שלנו רותם תהיה שם בשביל שילת ונתנאל. אין לנו שאלה בכלל, זו משפחה במלוא מובן המילה"

לשילת ונתנאל, שהגיעו ממשפחה מרובת ילדים, מאובחנים עם מוגבלות ומרקע של הישרדות והזנחה מורכבת, לקח זמן להתאקלם. "שילת נהגה להגן על צלחת האוכל שלה בשולחן ולהחביא מזון מתחת למיטה. היא בקושי דיברה חודשים ארוכים", אומר אריק, ושילת (19) מצטרפת: "היום אני חופרת".

"זה יותר אהבה"

לאורך כל השיחה משפחת מנדלבאום מעלה זיכרונות, משתפת בבדיחות פרטיות ויודעת לתת קרדיט אחד לשני כשצריך. אבל הדרך לשם דרשה הרבה סבלנות והתמדה. "החלק הכי מאתגר היה כשראיתי שקשה להורים שלי", משתפת רותם, "חשבתי לעצמי: פתחתי בפניכם את הבית שלי, הכנסתי אתכם לחדר שלי, שיתפתי אתכם בהורים שלי - ועכשיו אתם מכעיסים אותם או עושים משהו לא בסדר?", היא משחזרת, "בגיל מבוגר יותר כמובן כבר הייתי מבינה ומכילה יותר".

15 שנה אחרי, המונחים משפחה "ביולוגית" ומשפחת "אומנה" כבר פחות מעסיקים את משפחת מנדלבאום. "אני אוהבת את זה שיש לי שתי משפחות. זה יותר אהבה ויותר תשומת לב", אומרת שילת, שמצהירה כי בעתיד תרצה להיות בעצמה אם אומנה. "הגנטיקה לא מכתיבה את היחסים ואת הקשרים המשפחתיים", חורץ אריק, שלימים נעשה בעצמו למנכ"ל ארגון 'אדם לחיים שווים מקבוצת עמל ומעבר'. "אם חלילה אנחנו לא נהיה פה, ברור לי שרותם תהיה שם בשביל שילת ונתנאל. אין לנו שאלה בכלל, זו משפחה במלוא מובן המילה".

עדי מקל, מנהלת השירות לאומנה במשרד הרווחה ומפקחת ארצית: "ילדים המגיעים לאומנת חירום נמצאים לרוב בנקודת משבר משמעותית בחייהם, לאחר שנדרשו לצאת מביתם בהתרעה קצרה ובנסיבות מורכבות. אנו פועלים להרחבת מעגל משפחות האומנה ומזמינים משפחות מתאימות להצטרף למשימה חברתית ומקצועית בעלת חשיבות עצומה, ולהעניק לילדים את המרחב הבטוח שהם זקוקים לו דווקא ברגעים הקשים ביותר".

משפחות ששוקלות להצטרף למעגל האומנה מוזמנות לפנות לארגון אדנמ־אדם בטל' 4561*