החיים בשוליים: השקופים ברחובות ישראל

בין חוף צ'ארלס קלור בתל אביב המיקום הפוטוגני ביותר לשקיעות בעיר לבין המלון היוקרתי החדש, בתי הקפה והמסעדות, שוכן גגון "מול הים" לגברים דרי רחוב מכורים, המופעל על ידי עמותת "לשובע" מטעם עיריית תל אביב ומשרד הרווחה. "אם אלפי האנשים שעוברים פה מדי יום היו נכנסים בדלת הזאת, הם לא היו מאמינים לדיסוננס", אומרת ליהיא טוניק, מנהלת הגגון, שמעניק לכ-120 דרי רחוב בעיר קורת גג, מקלחות ו-3 ארוחות חמות ביום.

"לא מזמן הפעילה העירייה סיורים מודרכים במבנים היסטוריים בעיר", היא מספרת. "כך יצא שעשרות קשישים הגיעו למבנה שלנו בציפייה ללמוד על אמנות ואדריכלות, ובמקום זה קיבלו אותנו", היא מוסיפה בציניות. "לראשונה הם נחשפו באמת לדמויות המרתקות האלו שהם רגילים לראות ברחוב. יצאנו מהסיור הזה עם חמישה מתנדבים חדשים".

כ-120 גברים המתמודדים עם התמכרות פעילה מגיעים לכאן אחרי לילות בגינות ציבוריות, במקלטים ובמבנים נטושים, אחרי מאסרים, אשפוזים וניסיונות גמילה לרוב כשהקשר עם משפחתם כבר נותק כליל. שלום (28), שנפלט מביתו בגיל 12, זוכר היטב את הלילות בסמטאות ירושלים, העיר שבה גדל: "להירדם ברחוב היה פחד אלוהים. אנשים היו יכולים לבוא, לפוצץ אותי מכות ולשדוד ממני את המעט שהיה לי. אתה לא יודע איך ואיפה תקום".

בגיל 17 שלום כבר חי עמוק ברחוב. הוא התחיל לעשן "נייס גאי", ובהמשך עבר לקריסטל ולחומרים קשים נוספים. "הסמים היו הדרך שלי למפלט", הוא משחזר. "הייתי מקיא את הנשמה מרוב שימוש, ואנשים היו עוברים לידי כאילו אני שקית זבל". אך ככל שההתמכרות העמיקה, כך גדל המחיר שנדרש ממנו כדי לממן אותה: "עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם כדי לשרוד. אף אחד לא עזר לי, אז התעסקתי בזנות כדי שיהיה לי כסף".

עבור שלום, הניצול המיני לא התחיל ברחוב הוא נפגע מינית עוד בבית שבו גדל, פגיעה שבעקבותיה חווה ניכור משפחתי. "כל מי שהיה נחמד אליי, שהיה קצת טוב אליי חשבתי שהוא רוצה ממני משהו. הרחוב הופך אותך לאדם חשדן מאוד".

סיפורו של שלום הוא אחד מאלפים. לפי נתונים עדכניים שמסר משרד הרווחה ל"היום", בישראל חיים כ־4,500 דרי רחוב, בעוד שבמערך החוץ־ביתי קיימות כ־870 מיטות בלבד. גגונים כדוגמת "מול הים", המעניקים קורת גג ומענה בסיסי ללילה, פועלים כיום בארבעה מוקדים בלבד שלושה בתל אביב ואחד בראשון לציון. גם מודל "דיור תחילה", שמבקש להפוך את הסדר המקובל ולהעניק לדר הרחוב קודם כל דיור יציב מבלי להתנות זאת בגמילה או בהשתלבות בטיפול, טרם יצא לפועל על אף שכבר ב־2022 ציין מרכז המחקר והמידע של הכנסת כי המשרד שוקל להפעילו. כעת, בחלף יותר מארבע שנים, הוא עדיין נמצא לדברי המשרד ב"תהליכי קידום". לצד המחסור במענים, במשרד מעריכים כי כ־500 עד 600 דרי רחוב אינם מקבלים כיום מענה כלל או אינם מעוניינים לשתף פעולה.

גם עבור מי שכבר נכנס בשערי הגגון, עצם השהות בתוך מסגרת מהווה אתגר כבד. "דרי רחוב רגילים לחופש. הם פיתחו מנגנוני הישרדות, ופתאום להיכנס למקום עם חוקים וכללים זה קשה להם מאוד", מסבירה טוניק. "אם הם לא יסתדרו אצלנו, אין להם עוד לאן ללכת. המקום הזה הוא החצר האחורית של החצר האחורית".

בעקבות המורכבות הזו, הבינו בגגון שהדרך לליבם של דרי הרחוב חייבת להיות אחרת: פחות נוקשה, פחות שיפוטית ובעיקר בגובה העיניים. "אחרת אני אשאר פה לבד", מציינת טוניק. "לוקח לנו המון זמן לבנות איתם קשר. לצערי, אין להם הרבה אמון במערכות הסיוע והרווחה. הם נכוו כל כך הרבה פעמים, עד שהם כבר לא מאמינים שמישהו באמת יעזור להם".

"התחושה היא שהממסד עושה לנו דווקא", אומר יוסי אזולאי (68), דר רחוב השוהה בגגון מזה שנה, ומאמת את דבריה של טוניק. "הם יודעים שכשהם מבקשים מאיתנו כל כך הרבה מסמכים, אנחנו לא נצליח להביא אותם ונתייאש. הם רוצים שנלך ולא נחזור". אזולאי ביקש מיחידת הרווחה בעיר סיוע בשכר דירה, אלא שהתהליך שנלווה לכך כמעט והוביל אותו לוותר: "הריצו אותי להביא צו ירושה, הסכמים, אישורים של מקרקעי ישראל. שיגעו אותי", הוא משחזר. "התעקשתי ולבסוף השגתי הכל. אבל עד שזה קרה, המסמך הראשון שהגשתי כבר התיישן והחזירו אותי לעבור את כל התהליך מחדש".

אזולאי גדל ביפו, וכנער התקשה להשתלב במסגרות. בגיל 17 החל להשתמש בסמים, ובמשך שנים הצליח לקיים לצד השימוש חיים שנראו מהצד יציבים למדי. הוא חי 12 שנים בקנדה ובארה"ב, עבד בעבודות שונות, התחתן והפך לאב. כשחזר לישראל הקים מפעל לתכשיטי כסף  שקרס כלכלית. בהמשך גם נישואיו התפרקו, והקשר עם בתו נותק. "אז כבר נכנסתי לשימוש כבד. איבדתי הכל, ובאיזשהו שלב כבר לא היה לי אכפת מכלום".

את הלילה הראשון שבו נותר ללא כתובת הוא זוכר היטב. הכסף לשכר הדירה נגמר, ואזולאי נשכב לישון בגינת משחקים בתל אביב. "ב-6:00 בבוקר עובד עירייה הגיע להשקות את הגינה ולא ראה אותי בכלל. קמתי כולי סחוט". מאותו בוקר החלו עבור יוסי שנים של נדודים בין רחובות, מקלטים ומבנים נטושים. "לא ידעתי איפה להתקלח, ההיגיינה הכי בסיסית של בן אדם. הייתי מיואש לגמרי. היו תקופות שרציתי למות".

גם ברחוב ניסה אזולאי שהיה רגיל לגור לבד עד גיל מאוחר יחסית לייצר לעצמו פינה משלו. במשך תקופה ארוכה שמר את כל רכושו, שהסתכם במעט בגדים ומסמכים, בתוך מזוודה שהחביא. "היה בה כל מה שהיה לי סמרטוטים ותעודת זהות. זו הייתה מעט הפרטיות שנותרה לי בעולם", הוא מספר. אך יום אחד גם היא נגנבה. "התגלגלתי במקומות נוראיים עד שהגעתי ל'נחלה' ברחוב", הוא נזכר. "ולמרות שהייתי משתמש בסמים בעצמי, לא רציתי להתערבב עם המשתמשים. ידעתי בתוכי שזה לא מה שאני רוצה להיות, שזה לא אני".

אף שאזולאי השתדל שלא להידרדר, יצר ההישרדות גרם לו לעיתים לנהוג בדרכים שאינו גאה בהן: "אני לא אחד של מאסרים, אני לא פושע. אבל ברחוב לא תמיד יש ברירה, בטח לא כשאתה מת מרעב", הוא אומר. כשצצו הצעות עבודה שאפשרו לו להרוויח מעט כסף, הוא קפץ על ההזדמנות גם כ שמדובר היה בדרכים לא חוקיות. "הייתי לוקח נשימה עמוקה, אומר 'יאללה, שאלוהים יעזור לי', והולך על זה".

לא כל הדרכים לרחוב מתחילות בילדות קשה. יש מי שמגיעים אליו דווקא אחרי שנים של קריירה מצליחה סרגיי (43) הוא אחד מהם. עד גיל 30, לדבריו, בקושי שתה בירה. הוא עלה מאוקראינה עם אמו האקדמאית בגיל 17, למד מדעי המחשב בגרמניה, התחתן, הפך לאב לשניים ובנה קריירה מצליחה בתחום הטכנולוגיה. "בזמנו היו בארץ רק שלושה אנשים שהוכשרו במקצוע שלי", הוא מציין. ואז, בגיל 30, הוא התקשר לחבר וביקש ממנו סמים. "13 שנה ניסיתי להבין למה הרמתי לו את הטלפון הזה. היום, כשאני מעבד את זה לעומק, עולות לי תשובות כמו לחץ ובדידות. אבל עדיין כואב לי שהרסתי לעצמי את החיים שיכלו להיות לי".

לאורך השנים חלפו עשרות אנשים לצד שלום, יוסי וסרגיי. חלקם נעצו מבטים כאלה שנשארו חקוקים בזיכרונם עד היום. כעת הם מבקשים בעיקר שיסתכלו עליהם אחרת: "פעם גם אני לא הבנתי דרי רחוב, עד שהפכתי לאחד מהם", אומר אזולאי. "רואים בן אדם ישן על ספסל וחושבים שהוא עצלן, אבל אנשים לא שואלים את עצמם למה הוא שם? החיים הם גלגל, זה יכול לקרות לכל אחד". שלום, שכבר שנתיים נקי מסמים, מאחל לעצמו חיים פשוטים: לעסוק בעבודה מכבדת ולשכור דירה משלו. לרגעים הוא מעלה משאלה על זוגיות, אך מיד ממהר לסייג: "לא יודע אם זה יקרה. מי רוצה מישהו כמוני?". גם סרגיי מציב לעצמו מטרות, אך משתדל להתמקד בעתיד הקרוב: "להישאר נקי ולהתמיד".

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה כי "המשרד פועל להרחבת המענים לדרי רחוב ולמיצוי זכויותיהם, בין היתר באמצעות פיילוטים להנגשת קצבאות נכות והבטחת הכנסה, תוכניות לטיפול בחובות, סיוע בשכר דירה ופתרונות לאובדן מסמכים מזהים. כמו כן, קיימים מקומות פנויים במסגרות הדיור החוץ-ביתיות בהתאם לצרכי הפונים, ובשיתוף עיריית תל אביב-יפו צפוי להתחיל בקרוב פיילוט ראשוני של מודל 'דיור תחילה'".