41 נרצחים מתחילת 2026 - והמשבר הנפשי בחברה הערבית מחריף. גל האלימות והרציחות בחברה הערבית מסרב לעצור, והמספרים של שנת 2026 כבר משרטטים תמונה של אסון לאומי. מתחילת השנה נרצחו 41 בני אדם בנסיבות הקשורות לפשיעה ולאלימות - מספר שמותיר קהילות שלמות בהלם ובתחושת מופקרות.
אך מעבר לזירות הרצח המדממות, מתרחשת דרמה שקטה וקשה לא פחות: משבר נפשי רחב היקף המכה במאות אלפי תושבים. עבור רבים, החשש לצאת מהבית או להסתובב לבד בשעות הערב אינו "תחושה" - אלא מציאות הישרדותית יומיומית.
תיעוד הרצח בפורדיס // ללא
זינוק בפניות - והמערכת קורסת
למציאות הזו יש השלכות עמוקות על בריאות הנפש. העומס המצטבר - הכולל חרדה כרונית, פוסט-טראומה, דיכאון ועלייה במחשבות אובדניות - מוביל לזינוק חד בפניות לשירותי הסיוע.
אלא שכאן נחשף הכשל המערכתי: המערכת הציבורית בחברה הערבית אינה מסוגלת לעמוד בעומס. זמני ההמתנה לטיפול פסיכולוגי עומדים על כ-9 חודשים בממוצע, ובמקרים רבים נמשכים שנה ויותר - גם כשמדובר במצבים מורכבים, דחופים ומסכני חיים.
"אנחנו קורסים תחת העומס"
ריהאם ג'מאל, פסיכולוגית קלינית ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מתארת מציאות בלתי נסבלת מהשטח. במרפאת המבוגרים באום אל-פחם, מהגדולות במחוז שרון-שומרון, היא פוגשת מדי יום את עומק המשבר.
"אנחנו קורסים תחת העומס", היא אומרת. "יש לנו למעלה מ-120 ממתינים לטיפול במרפאה אחת. זמן ההמתנה הממוצע עומד על תשעה חודשים, ויש מקרים שמגיעים גם לשנה וחצי. זה כבר נחשב לנורמה - וזה מצב שאסור להשלים איתו".
לדבריה, בין הממתינים נמצאים מקרים חמורים ביותר: מטופלים במצבי אובדנות, נשים ואימהות שאינן מתפקדות וצעירים בקריסה תפקודית חריפה. כל אלו ממתינים מול צוות מצומצם של תשעה אנשי טיפול בלבד - מתוכם שלושה פסיכולוגים.
"הרבה משפחות מגיעות אלינו בעקבות הפשיעה, אחרי רצח של בן משפחה או חשיפה לירי. אנחנו רואים עלייה חדה בפוסט-טראומה, והמצוקה עמוקה ומתמשכת".
סטיגמה, מחסור וחסמים מערכתיים
הקושי מוחמר בשל חסמים חברתיים ומערכתיים. ג'מאל מציינת כי רבים פונים לעזרה רק בשלב מאוחר מאוד, לאחר חודשים ואף שנים של הסתרה בשל הסטיגמה סביב טיפול נפשי.
"לפעמים הם מגיעים רק אחרי התקף חרדה קשה או קריסה מוחלטת. נשים רבות מגיעות מבלי שבן הזוג או המשפחה ידעו".
לצד זאת, קיים מחסור חריף באנשי מקצוע במגזר, בין היתר בשל תנאי קבלה גבוהים למקצוע וקשיים של סטודנטים הלומדים בחו"ל להשתלב בפרקטיקום בארץ.
"אני לא אמורה לפחד לחיות את החיים שלי"
הפחד אינו פוסח על הדור הצעיר. ביאן בדיר, בת 19 מכפר קאסם, ששכלה את בן דודה ואליד בדאוויה - אב לשלושה שנרצח לפני פחות משנה - מתארת כיצד חייה השתנו.
"אני חושבת פעמיים לפני כל יציאה מהבית. יש מקומות שאני נמנעת מהם ושעות שבהן אני מעדיפה להישאר נעולה בפנים. דברים בסיסיים הפכו למשהו שצריך לתכנן. אני צעירה, ואני לא אמורה לפחד לחיות את החיים שלי".
גם סארה אבו סיאם, בת 22 מלוד, חוותה שבר דומה כאשר חבר קרוב שלה, שלא היה מעורב בפשיעה, נרצח.
"עד אותו רגע חשבנו שזה משהו שקורה רק לאחרים. ברגע שזה הגיע למעגל הקרוב, הבנו שאף אחד לא באמת מוגן". תחושות אלו אינן רגעיות - הן מצטברות לחרדה מתמשכת המשפיעה על התפקוד היום־יומי ועל היכולת לחלום על עתיד בטוח.
"אין לאן להפנות"
אמיר ואכד, פסיכולוג חינוכי מומחה, מציין כי בשנה האחרונה נרשמה עלייה חדה בחומרת המקרים. "אני מטפל כיום בעשרה מטופלים במצב קריטי, ובמקביל ממתינים אצלי עוד כ-25 אנשים. חלקם זקוקים להתערבות מיידית - אבל אין לאן להפנות אותם. המערכת פועלת תחת עומס חסר תקדים".
יפעת שדה, מראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, מסכמת בדרישה ברורה למקבלי ההחלטות: "העדויות מהשטח ממחישות משבר נפשי רחב היקף. כדי לאפשר טיפול פסיכולוגי ציבורי ראוי, נדרש מהלך מערכתי של הרחבת תקנים, חיזוק השירותים והשקעה בהכשרת פסיכולוגים במגזר. לא נפסיק לפעול כדי שכל אדם הזקוק לסיוע יקבל אותו בזמן".
כשהאלימות ברחובות הופכת לסטטיסטיקה יומיומית, הפצעים הנפשיים נותרים ללא מענה. ללא שינוי סדרי העדיפויות, המחיר הנפשי של 41 הנרצחים של 2026 ימשיך להדהד בחברה הערבית עוד דורות קדימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו