בעוד חודש אציין 15 שנה בלי שלושת ילדיי, עומר, רוני ואור ז"ל.
כאם שאיבדה ביום אחד את כל עולמה, אני לא עוד מספר בסטטיסטיקה המזעזעת של רצח בתוך המשפחה.
במקרה שלי, הילדים שלי שילמו את מחדל הזילות בחיי אדם.
הנושא של אלימות בתוך המשפחה לא מקבל חשיבות בשום פרמטר, לא מבחינת מודעות, ולא מבחינת זעקה מדינית. יש אמנם ארגונים למען נשים ויש גופים שמנסים למגר את התופעה הקשה הזו, אך משהו לא עובד נכון. אף אקצין ואומר כי משהו לא עובד בכלל.
כשיש מצבים מורכבים (כמו קורונה ומלחמה) הסיר המבעבע קולח ושורף כל חלקה בתא משפחתי רעוע. ברגע שיש קושי חיצוני אצל אדם לא מאוזן, הקושי מתגבר יותר והאלימות הופכת לקיצונית.
הבעיה אצל אנשים שאינם מאוזנים היא שהם מקבלים "לגיטימציה" ממקרים קיצוניים ויוצרים מלכוד והזדהות רגשית.
ואז אנו רואים יותר ויותר מקרי קיצון כה קשים, עד שהם בלתי ניתנים לתפיסה ולהכלה. רצח בתוך המשפחה לא קורה סתם. הוא קורה מחוסר מודעות או מחוסר אונים של הפרט מול מערכת, שלא תמיד יש לה הכלים למניעת האלימות. מגיעות אלי נשים עם סיפורי זוועה, וגם כשאני מנסה לסייע, עם כל הקשרים שלי - ויש לי קשרים - לא תמיד אמצא מענה עבורן.
אני זוכרת שבמהלך המשפט של הצורר שרצח את שלושת ילדיי, אמרתי בראיון "אי אפשר למגר את תופעת האלימות במשפחה, אך אפשר לצמצם את ממדיה", אבל חייבת להיות אכיפה בחוק.
אך לצערי אין אכיפה, אין הסברה, ועלי באופן אישי נאסר להגיע לדיונים בכנסת כי אמרתי את שעל ליבי. אמנם האיסור לא נאמר במפורש, אך נרמז לי. למישהו כנראה נוח שהמצב נשאר כמו שהוא, ואני פועלת כמה שאפשר בכוחות עצמי ומצילה כמה שאפשר. עם זאת, כל עוד אין באמת חוקים ואכיפה, גם אני נשארת הרבה פעמים מתוסכלת מהמצב.
אני מתנחמת מעט בכך שכל אישה שהצלתי היא עולם ומלואו, אבל לצערי זה לא מספיק.
הביאה לדפוס: מרב סבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו