מפלגת העבודה הופכת לדיקטטורה בסגנון יש עתיד

שרת התחבורה מרב מיכאלי היא ככל הנראה היו"ר הדומיננטית, הריכוזית, וכפי שמייד נראה - גם הכוחנית ביותר שכיהנה במפלגת העבודה מאז שמעון פרס. מהלכיה הפנים-מפלגתיים לביצור כוחה ושליטתה במוסדות המפלגה מובילים למסקנה בלתי נמנעת: מרב מיכאלי בדרך להפוך את העבודה ליש עתיד, ואת עצמה - ליאיר לפיד. מאז כניסתה לתפקיד היא מנטרלת בהדרגה את מוסדות המפלגה הוותיקה, בדרך להפיכתה לקליפה ארגונית חלולה, באופן שמזכיר את ועידת הדמה המופרכת שתנהל את הבחירות הצפויות - תרתי משמע - לתפקיד יו"ר יש עתיד; בחירות "פתוחות" שמזכירות את צפון קוריאה, שם ועידה ממונה מצביעה פה אחד על בחירתו של מועמד יחיד, המנהיג העליון, תוך מחיאות כפיים סוערות.

מדובר ככל הנראה במהלך מתוכנן בקפידה, ובו שלושה קווי פעולה. בשלב הראשון הפכה מיכאלי את מפלגת העבודה למפלגת נישה; מפלגת שמאל תואמת מרצ, שוויתרה על שיג ושיח עם הפריפריה ועם הציבור הרחב. מעט המאחזים של העבודה שנותרו בצפון, בדרום, בשכונות - נוטרלו. האג'נדה המובהקת והפרוגרסיבית של מיכאלי, אשר צבעה את מפלגת העבודה כולה, קיבלה חיזוק ואישוש בבחירות הפנימיות לרשימה. אלה התבצעו, כזכור, בעיקר באמצעים טכנולוגיים ובצמצום דרמטי של מספר הקלפיות הפיזיות, במה שמצטייר, בדיעבד אולי, כדיכוי הצבעה מכוון בקרב סקטורים ומגזרים שלמים, שפשוט נמנעו מלהשתתף במשחק הדמוקרטי. במקביל לכך, ובמהלך חריג ויוצא דופן, התאפשרה הגשת מועמדות ללא תקופת אכשרה. התוצאה בפועל היא שהפריפריה - לרבות יישובים ערביים וערים בדרום ובצפון - לא הצביעה בשיעורים משמעותיים, והרשימה שנוצרה הלמה ברוחה ובאופייה את קהל היעד התל-אביבי שאליו פונה מרב מיכאלי.

מינוי מקורבים

במקביל לעיצוב הרשימה בצלמה ובדמותה, ניסתה מיכאלי למנות מקורבים למוסדות שיפוט וביקורת. אלה הגופים שמאפשרים הלכה למעשה איזונים ובלמים, ריסון ופיקוח על הנהגת המפלגה. מקורבים ומקורבות של מיכאלי מונו או כמעט מונו למוסדות קריטיים אלה: אחות אחת של מיכאלי הייתה בדרך לבית הדין, ואחות שנייה בדרך לוועדת הכספים. זה נבלם, ככל הנראה הודות לחשיפה של טל שלו מ"וואלה!". אבל מקורבים אחרים מונו גם מונו - למשל, מיכל גרא-מרגליות, לשעבר ראש המטה של מיכאלי, שלפני כחצי שנה אושר מינויה כדיינת במוסד לבירור עתירות (המקביל לבית הדין של הליכוד). ויש דמויות נוספות. גופים אלה מנהלים דיונים בעתירות ובתלונות, ולהחלטותיהם יש השלכות דרמטיות. התוצאה היא שנציגיה של מיכאלי פרושים בגופי השיפוט והחוקה, בעוד דיינים ותיקים, קודמיהם, "הונשרו" החוצה.

אבל גולת הכותרת בתוכניתה של מיכאלי היא ההשתלטות על ועידת מפלגת העבודה, גוף המונה כ-3,000 צירים לערך, שרובם נבחרים במנגנון הסניפים ואחרים ממונים על ידי ועדת צירופים הנמצאת בשליטת היו"ר. מדובר בגוף החשוב ביותר במפלגה, שבכוחו לאשר תיקונים בחוקה ובתקנון המפלגה. כזכור, מיכאלי קידמה בשעתו מדיניות של שוויון בייצוג המגדרי, וכשזו אושרה במפלגה - יכלה מיכאלי לדרוש את "צירופן" של 300 נשים חדשות לוועידה. דרשה - וקיבלה.

600 צירים "שלה"

אולם גם אחרי תוספת זו של כ-10%, למיכאלי אין רוב למהלכים שונים שהיא עשויה להוביל, מהלכים אשר יבצרו את שליטתה במפלגה וינטרלו למעשה את המוסדות וגם את מזכ"ל המפלגה, תפקיד שיש הטוענים שמיכאלי מעוניינת לבטל כליל. לכן היו"ר פועלת כעת לצירוף של עוד כ-600 צירים חדשים לוועידה - באופן שיבטיח לה רוב. כלומר, תוספת של עוד כ-20 אחוזים מטעמה לגוף הדמוקרטי המשמעותי בתוך המפלגה.

הגדלת הוועידה היא השק - והנה יוצא ממנו המרצע: מיכאלי מקימה כעת צוות מיוחד לבדיקת מבנה מוסדות המפלגה. הצוות הזה צפוי להגיש את המלצותיו, ואז, עם הרוב המוטה שהיא אולי חותרת לבסס לעצמה בוועידה, מיכאלי תוכל להבטיח שהמלצות הצוות יתקבלו באופן "דמוקרטי". יש מקומות שבהם היו קוראים לזה מחטף.

המהלך לא רק ישיג את השתלטותה של מיכאלי על מפלגת העבודה, אלא גם עלול לאיים על הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בתנועה שיכלה להתגאות, עד לאחרונה, במסורת מפוארת של השתתפות ארצית ומוסדות חזקים. זו בשורה רעה מאוד לתומכי מפלגת העבודה ולחבריה, שחלקם לא לגמרי מודעים לרפורמה שתהפוך את מפלגתם בקרוב לתואמת ארגונית חיוורת של יש עתיד. אבל זו בעיקר בשורה קשה לתרבות הדמוקרטית בישראל.

חברי קואליציית השינוי לא מפסיקים לדבר על "הצלת הדמוקרטיה" מסכנת הפופוליזם הריכוזי והאנטי-ממלכתי, שהוא לשיטתם תמצית ה"ביביזם". אבל אצלם, בניגוד לליכוד, אין אפילו מראית עין של דמוקרטיה פנימית: יש עתיד, כחול לבן, תקווה חדשה, ישראל ביתנו וימינה - הן מפלגות של מנהיג אחד. אין בהן די מוסדות דמוקרטיים, אין בהן די פרוצדורות של התמודדות וטיפוס מעלה, אין מספיק גופי פיקוח וביקורת המאזנים את כוחם של המנהיגים. המנהיג בוחר את הרשימה ושולט ברשימתו. חברי הכנסת שלו תלויים בו לחלוטין, בעלי התפקידים במפלגה כפופים לו, ואין שום מרחב של שיח פנים-מפלגתי פתוח וחופשי. אין אפילו "מועצת גדולי תורה" כמו במפלגות חרדיות: יש רק מנהיג וחצר היועצים שלו. 

מפלגה נטולת דמוקרטיה

המשמעות העמוקה היא שלמפלגות אלה אין מספיק שיג ושיח עם שטח מפלגתי שמעניק לנבחרים מנדט לפעול, וממילא אין דיאלוג מתמיד עם ציבורים נרחבים. ברובד העמוק יותר, וזה לטעמי החלק החשוב - אין שם כל שיח עומק תנועתי. הידרדרנו למצב שבו לכל שדרת ההנהגה של ישראל אין כרגע תשתית דמוקרטית ותנועתית מספקת - וזה בקרוב מאוד יהיה גם גורלה של העבודה בהנהגת מרב מיכאלי.

זו, בתמצית, השפעתה של הדוקטרינה הפוליטית של יש עתיד על הדמוקרטיה הישראלית: מפלגות-מנהיג נטולות דמוקרטיה מספקת וחסרות תשתית תנועתית, המשמשות גופי קידום לפוליטיקאי מזן חדש, שהוא בהגדרה ריכוזי וא-דמוקרטי יותר משנתניהו אי פעם יחלום להיות. הלפידיזם הפופוליסטי של יש עתיד עלול לחסל את הרוח הדמוקרטית במפלגות המרכז והשמאל, וזה הענן הקודר ביותר מעל שמיה של הממלכתיות הישראלית.