החרך בחומה בעזה, החרך ברצפת כלא גלבוע, החרך בערך חיי אדם - ואיך כל אלה מתנקזים אל הפרקליט הצבאי הראשי, שרון אפק? בואו נחבר את הנקודות.
1. החרך שדרכו נורה החייל בר-אל חדריה שמואלי הי"ד פתח צוהר אל אחת הסוגיות הנפיצות באתוס הלחימה של צה"ל: האם הוראות הפתיחה באש מותאמות בראש ובראשונה לשמירה על ביטחונם וחייהם של חיילי צה"ל - או שמא, כפי שאמר זאת נפתלי בנט בעצמו בטרם המיר את זהותו האידיאולוגית, החיילים בצה"ל מפוחדים יותר מהפרקליט הצבאי הראשי מאשר מיחיא סינוואר?
הרושם הוא שהתורה שבכתב והתורה שבע"פ מנוסחות באופן שונה מגזרה לגזרה, ממפקד למפקד, מזירה לזירה. ובמצב כזה של עמימות, מי שמכריע הוא אכן הפצ"ר. ומשכך הדבר, אפשר להגיד שהרפיון היחסי נובע מאימת הפרקליט, כלומר שאנו מעניקים במו עמימותנו יתרון יחסי לחמאס. את הבלבול הזה הקבינט והמטכ"ל מוכרחים לפתור אחת ולתמיד.
אולי יותר מאשר "פחד מהפצ"ר", מלמד החרך בגדר ההפרדה על פחד חדש שהולך ומלווה את מפקדי צה"ל וחייליו: הפחד מהעורף הפוליטי. קבינט ביטחוני, שצריך לדאוג לשלמות הקואליציה שלו ולהבטיח את יציבות הממשלה, יתקשה לקבל החלטות שישקפו דאגה אבסולוטית לחיילים. את המעגל הזה אי אפשר יהיה לרבע בלי לשקם בהחלטיות את יכולת ההרתעה, ובלי תגובה מיידית, חסרת פשרות, מה שפעם נהגנו לכנות "לגבות מחיר" על פגיעה בחיילים. אבל בממשלה שיש בה דמויות שמקבלות בשוויון נפש, אם לא בסוג של הסכמה עקרונית, העמדה לדין של מפקדי צה"ל בבית הדין בהאג, או אולי כאלה המגלים הזדהות רעיונית עם המוטיבציה של המפגינים על הגדר בעזה, קשה מאוד להציג חזית מאוחדת ואמינה של תגובה תקיפה ועוצמתית נגד הטרור הפלשתיני.
2. גם החרך מתחת לרצפת התא בכלא גלבוע פתח צוהר אל התרופפות הביטחון של ישראל. נכון, למחדל הבריחה הזה יש אבות רבים, והוא משקף כשל מערכתי שהולך הרבה אחורה, לרבות ממשלות ישראל האחרונות בראשות הליכוד. אולם גם פה נפרצו הגדרות: בתוך הקואליציה עצמה, יש מי שלא בהכרח יסכימו עם המשפט "מדובר במחבלים שפלים שמקומם בכלא הישראלי", או "נגיע אל כולם, כולל מי שסייעו להם, חיים או מתים". אין סימן גדול יותר לאוזלת ידה של הקואליציה מאשר שתיקתם של המרכיבים האנטי-ציוניים והפרו-פלשתיניים שמחזקים את יסודותיה, באשר לפתח שנפתח בכלא גלבוע לסוגיית האסירים הביטחוניים.
הממשלה תשלח את מי מנציגיה כדי להבטיח ברדיו שהחלטות בנושאי ביטחון לא יתקבלו משיקולים פוליטיים, אבל הציבור רואה את הקונסטלציה ומבין: אנו קרובים מתמיד לסיטואציה, שבה גם תגובה להרג חייל או מבצע צבאי לחיסול או לאיתור הבורחים וסייעניהם - הם חלק מהמיקוח הפנים-קואליציוני. עוד סעיף במשא ומתן. עוד שורה בחשבונית הקח ותן.
3. ראוי שהביקורת שמתחה הד"ר אלרעי-פרייס על הממשלה ערב החג תהדהד בראשנו כעת, לפני שחברי הקואליציה מכריזים על חגיגות סיום הגל הרביעי (לא כולל מתים, חולים קשה המטופלים בבתיהם ומשפחות בבידוד). חיכו שתהיה עלייה במספר החולים קשה - ויש לזה מחיר בחיי אדם. מה שעולה מדבריה הוא שסגר מעולם לא עמד על הפרק.
ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה במדינת ישראל, המדינה שאמורה לשקף מוסר יהודי, היא להכיל את המתים, להילחם פחות על הצלת חיים לטובת קמפיין "ניצחנו את הדלתא בלי סגר", ולייחס פחות משקל ציבורי, תקשורתי ופוליטי ליגון הפוקד את בתי המשפחות שספדו ליקיריהן.
צריך לזכור: גורל הממשלה תלוי בתקציב, וסגר עלול היה לסכן את הפרויקט של ליברמן-לפיד-בנט. זו הסיבה שהוא מלכתחילה לא עמד על הפרק כחלופה ממשית. אבל יש לכך משמעות החורגת מהפוליטיקה ומשליכה לערך חיי האדם במדינה היהודית.
ממדינה שספרה באדיקות את מתיה, שהקרינה את מספרי הקורבנות על שלטי חוצות, שהציבה מונה נפטרים מקורונה בפתח המהדורות ובשערי העיתונים, שהתעקשה לספר את הסיפורים קורעי הלב - הפכנו למדינה שמביעה סיפוק על כך שהצלחנו לעבור את זה בלי סגר. אין ספירת מתים, אין כתבות מלוות במוזיקה נוגה בטלוויזיה, אין דרמה. הממשלה אמרה "להכיל את המתים" - ודומה שלפחות הזירה התקשורתית מצייתת לכללי הפורמט החדשים. רוב כלי התקשורת לא סופרים את המתים, תרתי משמע.
יש לקוות שבעם, שהתקשורת מעולם לא שיקפה נאמנה את רוחו, לא שכחו את מחירו הטרגי והמושתק של הגל הרביעי, שאל שיאו הגענו בתוך שלושה חודשים ממצב אופטימלי ועם אוכלוסייה מחוסנת. מי שחיי אדם יקרים לליבו, מבין שסיבה גדולה לגאווה ולחגיגות - אין כאן.
4. ובינתיים, בחדרים החשוכים בצלאח א-דין שוקדים על השלמת המשימה: לאחר שהרכיבו ממשלה ויצרו את שמיכת הטלאים שלא מחממת אף אחד, אבל נותנת לכל המתכסים בה תחושת שווא שהם חלק ממשהו גדול והיסטורי ומאחד ומופלא - מכינים את השמן שבו יימשח ממשיכו של מנדלבליט.
שומר הכספות החדש ייהנה מכל עוצמת התפקיד, וזה נכון שבעתיים משעה שהובהר לשר המשפטים, גדעון סער, שפנטזיות והבטחות בחירות יכולות להיות מוצלחות כדי להנדס תודעה של כמה מצביעים, אבל אין להן שום דבר ועניין למציאות.
פיצול משרת היועץ הייתה אחת ההבטחות המרכזיות של סער, אבל די היה להסתכל על איילת שקד, שליחתם של צלאח א-דין ופורום הלורדים מהגבעה, כדי להבין שכמו ההבטחה לא לשבת עם מנסור עבאס או לא להכתיר את לפיד כראש ממשלה - גם הבטחת המהות של פיצול תפקיד היועמ"ש לא נועדה להתממש.
כדי לחבר את כל מרכיבי הקואליציה ולאטום את כל החרכים הממשיים והווירטואליים, אלה שבעזה ובכלא גלבוע, ואלה שבצלאח א-דין ובגבעת רם, צריך למנות למשרת היועץ המשפטי לממשלה דמות מחברת, מחוברת ובעיקר נאמנה לדרך, ומי כמו הפצ"ר הנוכחי, שרון אפק, יתאים יותר?
שרון אפק ידאג שלא יתרופפו החיבורים בין מנסור עבאס לנפתלי בנט, בין לפיד לליברמן, בין זנדברג לסער. בשביל תחזוק הנוסחאות שיחזיקו את שמיכת הפלאים, וכדי להבטיח שמה שצריך להישאר בכספות יישאר בכספות - צריך מנדלבליט 2. שרון אפק הוא מועמד מעולה לשמירה על המבצר ועל פרויקט-העל העכשווי שלו: ממשלת השינוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו