סערת הריבונות בגולן: האיום המרומז שמתחבא בהכחשה האמריקנית

במבט ראשון, מדובר במהומה על לא מאומה. שכן הדיווח שלפיו ממשל ביידן מתעתד לבטל את ההכרה האמריקנית בריבונות הישראלית על רמת הגולן - שהופיע שלשום באתר אינטרנט זניח - הוכחש עד מהרה על ידי מחלקת המדינה. ואולם, עיון יסודי יותר בנוסח ההודעה הרשמית שפורסמה, דווקא העמיק עוד יותר את הערפל שנוצר סביב הסוגיה.

בכך משיב ביידן מתהום הנשייה את דפוס התנהלותו של הנשיא אובמה, שנהג לקשר בין סוגיות אזוריות נפרדות וליצור ביניהן זיקה הדוקה כמנוף לקידום מדיניותו הכוללת במזרח התיכון. בעידן אובמה היתה זו הזיקה שיצר הממשל בין היעד של הסדר כולל במרחב הישראלי־פלשתיני, לבין קידום המטרה הנשאפת לא פחות של הידוק הקשר המדיני והאסטרטגי בין וושינגטון לבין גוש המדינות הסוניות.

כעת, מדובר בזיקה בין אזורים ותחומי מדיניות אחרים, הלוא הם גזרת רמת הגולן ומישור יחסיה של ארה"ב עם איראן. באופן ספציפי, ואף שהשבועיים הראשונים של ממשלת בנט עמדו בסימן של הפשרת שלגים וכינונם מחדש, לכאורה, של תנאי חיבה בין ארה"ב לבין ישראל - "ההכחשה האמריקנית" בסוגיית מעמדה של רמת הגולן מצביעה על כך, שמתחת למעטפת החדשה ורוויית האמפתיה, בתוככי תבנית היחסים המיוחדים ממשיכים לבעבע איים ומוקדים של חיכוכים ומחלוקות, המאיימים לפרוץ אל פני השטח ולהעכיר בכך את מסכת היחסים שבין בעלות הברית בעידן בנט.

שובו של השיקול הביטחוני

ואכן, העובדה (גם אם לא מבחינת הרטוריקה המפויסת) שהמשיכה הממשלה החדשה את מדיניותה של קודמתה במישור האיראני, ולא היססה לפגוע (לכאורה) במפעל לבניית צנטריפוגות העשרה שבפאתי טהרן (כאשר השיחות אודות "הסכם וינה השני" עם טהרן נמצאות על סף סיכום) - עלולה לגרום לא רק לשיבוש תוכנית הגרעין האיראנית, אלא גם לעיכובים במו"מ בווינה. זאת, למגינת ליבו ובניגוד לשאיפותיו של ביידן.

על רקע זה, אין לשלול את האפשרות, שחרף שאיפתם המוצהרת של שני השותפים ליחסים המיוחדים, לפתוח דף חדש ושיתופי הרבה יותר בתולדות הברית - הפניית הזרקור האמריקני אל עבר זירת הגולן דווקא בעיתוי הנוכחי לא היתה מקרית כלל ועיקר. שכן, תגובתה של מחלקת המדינה על ההדלפה מיטיבה להמחיש עד כמה רחוקה עמדתו של הנשיא הנוכחי מזו של קודמו טראמפ, שבמארס 2018 הכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן.

לכאורה, קובעת תגובה לקונית זו ש"המדיניות האמריקנית בזיקה לגולן לא השתנתה", אך ניסוח זה מטעה לחלוטין משום שעלול להשתמע ממנו גיבוי ל"החלטת ההכרה" מבית היוצר של טראמפ. למעשה, פני הדברים שונים בתכלית, והדברים באו לידי ביטוי ברור בהצהרתו של מזכיר המדינה בלינקן מפברואר 2021 - שהביע אמנם תמיכה בהמשך השליטה הישראלית בגולן "במצב הנוכחי", אך הצדיק אותה לנוכח האיום הביטחוני החמור הנשקף כעת לישראל בזירה זו בעקבות פעילותה הצבאית המאתגרת של איראן ושל לווייניה.

ואולם, בלינקן הבהיר עם זאת שמדובר בנסיבות זמניות בלבד, ולא בהענקת לגיטימציה לנוכחות ישראלית קבועה בזירה. זאת, משום שסוגיית מעמד הקבע של הגולן הינה נפרדת ותחייב, לדבריו, בחינה משפטית של זכויות הצדדים על השטח כאשר ישתנה המצב הביטחוני במרחב.

תמצית הזיקה

והמסקנה ברורה. בשלב המכריע של המו"מ המתנהל בבירת אוסטריה על אודות כינונו של הסכם גרעין חדש עם איראן בהשתתפות ארה"ב, ולנוכח המשך פעילותה (לכאורה) של ישראל כנגד התשתית הגרעינית באיראן (העלולה להציב מהמורות בנתיב המוביל להסכם המיוחל), בחר הממשל להחזיר מן הכפור את עמדתם המסורתית של ממשלי ארה"ב (למעט טראמפ) בסוגיית ההסדר הכולל במישור הסורי, המעוגנת בפרשנותו להחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967.

גישה זו, שהיתה מקופלת בדבריו של מזכיר המדינה בלינקן, מבוססת על עקרון הנסיגה הישראלית המלאה כמעט בכל החזיתות (כולל הגולן) אל קווי 4 ביוני 1967. ברור, אפוא, שהודעתה של מחלקת המדינה, שלפיה לא חלה תמורה במדיניות האמריקנית בהקשר לרמת הגולן, לא התייחסה כלל לטראמפ אלא לשנים ולעשורים שקדמו לו. אם אלה הם אכן פני הדברים, לפנינו סוג של "כרטיס צהוב", שהשופט האמריקני מניף כלפי ישראל, שמטרתו לאותת שכלה ונחרצה עימו להשיג הסכם גרעין עם איראן בעתיד הקרוב. לפיכך, הוא לא יירתע גם מפתיחתם מחדש של נושאים ומכלולים שאינם נוחים לישראל (דוגמת אופיו של הסדר הקבע העתידי בגולן), אלא אם תנקוט הממשלה משנה זהירות בהתנהלותה אל מול איראן.

זוהי, אם כן, תמציתה של הזיקה, שמבקש ביידן ליצור ברוח משנתו של נשיאו לשעבר אובמה, גם אם בהקשר אחר. נשאלת השאלה אם זהו אכן הפתיח למערכת יחסים העתידה להתבסס בעיקר על גזר הפיצוי והתמריץ, שנועד להבטיח את הגבלת הפעילות הישראלית בחזית האיראנית, אך הכוללת גם את מקל האיום - ולו גם המרומז - במקרה שבו תעדיף ישראל להמשיך ולנקוט דפוס פעולה עצמאי אל מול האיום מטהרן.