העיניים הישראליות נשואות הבוקר לתוצאות הבחירות במישיגן. שם מתמודד מטעם הדמוקרטים על מושב בסנאט עבדול אל־סייד, מי שעשוי להיות הסנאטור המוסלמי הראשון בתולדות ארה"ב והסיוט הישראלי הבא. אל־סייד מכנה את המלחמה בעזה "רצח עם", מתנגד לכל סיוע צבאי לישראל, ומתנגד לזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית גם בגבולות 67'.
כדי להבין איך הגיע אל־סייד לנקודה הזו, צריך לחזור לפריימריז, שבהם ניצח בפער של כ־15 אלף קולות בלבד. ביוני האחרון פרסמה חברת הסקרים Wedgewood סקר דרמטי על המרוץ. הסנאטורית מלורי מקמורו, שבראשית השנה עוד הובילה, צנחה בו ל־9% תמיכה. השפעת הסקר היתה מיידית: התרומות נעצרו, תומכיה ברחו, ובתוך שבוע היא נאלצה לפרוש.
לפני שבועיים הודתה החברה שהסקר מעולם לא נערך. זה היה "ניסוי חברתי" בלשון החברה, הונאה מוחלטת של סוקרים שהתאדו מאז. אלא שהממצאים המומצאים נבלעו בתיאבון באתרי הממוצעים, ב"ניו יורק טיימס" וב"ניוזוויק". איש לא בדק, כולם ציטטו. סקר מזויף אחד שינה את מפת המרוץ. מאז נשאלת בארה"ב שאלה אחת בהקשר זה: עוד כמה סקרים עוותו מבלי שאיש יידע ושינו את המרוצים לבחירות?
היכן הכוכבית?
אותה תחושה התפשטה גם אצלנו אחרי ליל הבחירות. קריסת המדגמים בשידור חי (למעט בערוץ 15) עוררה תדהמה. משנודע שבחלק מהקלפיות המשיבים סירבו לשתף פעולה, והסוקרים "השלימו את החסר" על בסיס הנחותיהם, נשאלת השאלה מדוע איש מהם לא טרח להציב כוכבית אזהרה ולהבהיר את בעייתיות המדגם. חשוב יותר - מה זה אומר על בליל הסקרים שהלעיטו אותנו בהם חודשים ארוכים קודם לכן? סקרים שעל עורכיהם אין את אימת תוצאות האמת. איש לעולם לא יידע את אמינותם.
בסופו של דבר, המדגמים לא באמת חשובים, הם מתפרסמים כשהמשחק הסתיים. הסקרים שקדמו להם, לעומת זאת, הם מנוע עיצוב מציאות אגרסיבי. קחו את בני גנץ: כשהסקרים "תמחרו" אותו הרחק מתחת לאחוז החסימה, הוא נאלץ לפרוש. עופר וינטר ויועז הנדל נותרו ישובים סביב השולחן, אך המסכים כבר קבעו שהיד שלהם מפסידה. הבוחר הישראלי פעל כצפוי וקם מהשולחן. וינטר, שנע בסקרים בין 2.5% ל־3.1%, התרסק בקלפי ל־1.68% בלבד. הנדל וזליכה, שבחלק מהסקרים הציגו 4 מנדטים ויותר, קיבלו 2.72% בלבד. הסוקרים יראו בכך הוכחה לצדקתם, אלא שסקר שמבריח בוחרים אינו רק תחזית - הוא בחזקת נבואה שמגשימה את עצמה. במובנים אלה, הסוקר אינו רק מי שמקריא את הקלפים - הוא זה שמחלק אותם, וגם עשוי לקבוע את גובה ההימור.
הזמן להציב גבולות
העולם המערבי הבין כבר מזמן שסקרים הם לא סתם מידע אלא כוח פוליטי חשוף, והחל להציב גבולות. בצרפת פועלת מ־1977 ועדה ממלכתית שמחייבת מכונים להפקיד אצלה את פרטי הסקר והמתודולוגיה, ורשאית לאלץ אותם לפרסם תיקונים פומביים אם נמצא פגם. בקנדה החוק מחייב לחשוף לא רק את השורה התחתונה אלא את "החורים שבחפיסה": כמה אנשים סירבו לענות, כיצד שוקללו הנתונים ומה מרווח הטעות. בבריטניה, באופן וולונטרי, האיגוד המקצועי של הסוקרים מחייב לפרסם את רמת אי־הוודאות של תוצאות הסקר המוצג ולמסור את הנתונים הגולמיים לבדיקה חיצונית לפי דרישה. אצלנו, כמו בארה"ב, אין כלום. הסוקר יכול לנהל את השולחן כרצונו. ירצה לרמות - קשה לעצרו. יתרשל או יטעה לא במזיד - גם יוכל. מלורי מקמורו יכולה לפחות להתנחם בדיעבד שהקלף שהפיל אותה זויף ולא הציבור הוא זה שמאס בה. לגנץ לא תהא אפילו הנחמה הזו.
העיניים הישראליות המודאגות, שנעוצות הבוקר במישיגן, מוכרחות לכן להביט גם פנימה, הביתה. אל־סייד הוא סיוט אסטרטגי, אבל לפחות רואים אותו מגיע. סקרים שפוגעים בהגינות הבחירות אינם נראים. אם המצב לא ישתנה, אנחנו עשויים לגלות שוב שאנחנו, הבוחרים, לא באמת השחקנים. אנחנו יותר הז'יטונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו