ההכלה הברורה לפיה אזרחי המדינה הערבים אינם חבים בחובת גיוס, לעומת הדרישה החד־משמעית לגיוס האזרחים החרדים, אינה מהווה נושא לדיון ציבורי. הדיון הפוליטי בנדון מושתת על אקסיומה מובנת מאליה. העובדה היא: לראשי גוש השינוי אין כל בעיה מוסרית לשתף בקואליציה נציגי מפלגות המתנגדות לגיוס, ובלבד שיהיו נציגי המפלגות הערביות.
נקודת המוצא לפיה אזרח ערבי עלול למצוא את עצמו בניגוד עניינים בשל העימות של מדינת ישראל עם אויביה, אינה יכולה להוות עילה לפטור גורף. להפך, ככל שהחשש היה נכון או מוצדק, המדינה הייתה נדרשת לתת את דעתה כיצד תתמודד עם אזרחים לכל דבר ועניין המצויים בניגוד עניינים עם עצם קיומה של המדינה.
המדינה איננה סבורה שאזרחיה הערבים הם תומכי חמאס השואפים להשמיד את קיומה. חמאס אינו מבדיל בין אזרחי המדינה בהתאם לדתם, אלא טובח ורוצח ללא הבחנה. כמותו, הסכנה הביטחונית הקיימת מאיראן. האזרח הערבי לא אמור לחשוב פעמיים שעה שהוא ניצב בפני העומדים עליו לכלותו.
הסיבה לאי־גיוס ערביי ישראל היא בשל היעדר רצון וחוסר מוטיבציה להיכנס מולם לחיכוך חברתי. זאת בניגוד מוחלט להחלטה המודעת להיכנס לחיכוך מול החברה החרדית באותו עניין. השאלה אינה שאלת החיכוך, אלא תוצאותיו.
הבה נכתוב את האמת: המדינה חוששת מחיכוך העלול לצאת משליטה שעה שמדובר בחברה הערבית, ומשוכנעת ביכולותיה בשעה שמדובר בחברה החרדית.
הגיוס הוא בבואה לנושאים מרכזיים בחיי החברה שבהם הגישה לחברה הערבית שונה לחלוטין מהגישה לחברה החרדית – מחוקי הבנייה ועד למעורבות בתכני הלימוד. יתרה מזו, המדינה משקיעה מיליארדים על מנת לנסות לשלב את אזרחיה הערבים במוסדות המדינה, ומניפה את חרב הקיצוצים והגזירות על המגזר החרדי.
אזרחי ישראל סומכים על נאמנותם של אזרחי ישראל הערבים, וההוכחה לכך משתקפת יום־יום מהמערך הרפואי. מאות רבות של רופאים ממלאים את בתי החולים בישראל, מהם מנתחים מומחים ומוצלחים. האזרח הישראלי מפקיד את חייו במודע בידיים הנאמנות של רופא ערבי ללא כל חשש. ועוד לא הזכרנו את הצוות הסיעודי שעושה עבודה נפלאה. הניסיון לטעון כי הרופא של הבוקר עלול להיות בניגוד עניינים בצבא אחר הצהריים הוא פתטי לחלוטין.
ההתעלמות המוחלטת מרבבות מתנדבים חרדים באותם בתי חולים ולידם, בזק"א או בפעולות רווחה רבות אחרות, מהווה הוכחה נוספת שהחוששים מחיכוך עם הציבור הערבי ששים אלי חיכוך מול החברה החרדית. השימוש בשבעה באוקטובר בהקשר הגיוס הוא ציני במקרה הטוב, וחבל. אין מאן דהוא הסובר שהתוצאות היו שונות לו הצבא היה מונה אז עוד רבבת חיילים. האסון הנוראי לא אירע ממחסור בכוח אדם, ואין צורך להמתין לתוצאות ועדת חקירה ממלכתית כדי להבין זאת.
דומני שהוויכוח הנוקב והקשה על גיוס חרדים אמור לשוב חזרה לפרופורציות. גישת "ייקוב הדין את ההר" לא תוביל להכרעה, וודאי לא לתוצאה. ההקצנה רק מעמיקה את השסע החברתי העמוק בלאו הכי. העובדה שהמדינה אינה חוששת לעצור עריק חרדי בתוך ימי שבע הברכות שלו, תוך שמייחסים סיסמת שקר למצביעי המפלגות החרדיות בדמות "נמות ולא נתגייס", ולעומת זאת לא הייתה מעלה בדעתה לעצור ערבי ישראלי ליד כלתו בשל החשש של "נהרוג/נירה ולא נתגייס" – אבסורדית לחלוטין.
מנחם גשייד הוא עיתונאי ועוזרו של ד"ר הרב אלימלך פירר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו