הלקח מהצהרת בלפור שישראל של היום חייבת לזכור

ב־2 בנובמבר 1917 השיגה התנועה הציונית, תנועה קטנה וחסרת ריבונות, הישג שלא היה בכוחה לכפות.
ממשלת בריטניה הודיעה על תמיכתה בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

ההצהרה לא הבטיחה מדינה ולא ביטלה את האינטרסים הבריטיים שהולידו אותה, אך העניקה לתביעה הציונית מעמד חדש: מעתה היתה לא רק משאלת לב של עם, אלא עניין שמעצמה ראתה בו יעד מדיני ראוי לתמיכה. 30 שנה אחר כך נדרשה ההנהגה הציונית למהלך דומה בזירה אחרת.

חברי ועדת אונסקו״"פ לא באו לארץ ישראל כדי לאשר מראש את עמדת היישוב. היה צורך להציג בפניהם מוסדות מתפקדים, התיישבות ענפה, יכולת קליטת עלייה ותוכנית לעתיד. רוב חברי הוועדה המליצו על חלוקה, והמלצתם סייעה לסלול את הדרך להחלטת כ"ט בנובמבר. בשני המקרים הציונות ניצחה מפני שידעה להפוך את שאיפתה לפתרון שגם אחרים יכלו לאמץ, כל אחד מנימוקיו. זהו הלקח שנוטים להחמיץ כשמציינים את יום הצהרת בלפור.

הדיפלומטיה אינה רק מלאכת הסברה, שבה מציגים את צדקתנו בתקווה שהשומעים יסכימו. היא היכולת להשפיע על השאלה שהעולם שואל ועל החלופות שהוא מוכן לשקול. ב־1947 הדיון לא הסתיים בשאלת זכויותיו של העם היהודי; הוא עבר לבחינת אפשרות מעשית של ריבונות יהודית.

המעבר הזה היה הישג מדיני בפני עצמו. ישראל של היום חזקה לאין שיעור מן התנועה הציונית, אך כוח אינו מעניק שליטה בסדר היום הבינלאומי. מדינות אחרות ממשיכות לקבל החלטות על סחר, חימוש, שיתופי פעולה, הכרה ומגבלות. כשישראל אינה מצליחה להשפיע על ההחלטות האלה, היא עלולה לגלות שהיא מגיבה לתוכניות שגובשו בלעדיה. אז גם הישג צבאי עלול להיתקל במציאות מדינית שאינה מאפשרת לממש את תוצאותיו.

השאלה אינה רק מי תומך בישראל, אלא מי מגדיר את הבעיה שעליה נדרש העולם להחליט. כאן מתגלה הסכנה שבהשלמה עם הפסוק "עם לבדד ישכון".

אפשר לראות בבידוד גזירת גורל, להיערך לסנקציות ולפתח דרכים לעקוף מגבלות. חלק מן הצעדים הללו נחוצים לשעת חירום. אך ככל שהם הופכים לתחליף ליוזמה מדינית, הם משנים את נקודת המוצא: במקום לשאול כיצד מעצבים את הסביבה הבינלאומית, שואלים רק כיצד שורדים את החלטותיה. זו אינה עצמאות גדולה יותר, אלא ויתור על חלק מן היכולת להשפיע.

אין פירוש הדבר שישראל צריכה להסכים לכל דרישה חיצונית או להפקיד את ביטחונה בידי אחרים. דווקא מדינה המבקשת לשמור על חופש פעולה חייבת להשקיע גם בעיצוב התנאים שבהם תוכל לפעול. לשם כך דרושים לא רק קשרים דיפלומטיים, אלא גם יוזמות, הצעות מעשיות ונכונות להבין אילו אינטרסים עשויים להביא מדינות אחרות לשתף פעולה.

הציונות לא המתינה להסכמת העולם לכל פרט בחזונה; היא ידעה להציע מהלך שיש סיבה לתמוך בו. הצהרת בלפור מזמינה אותנו לבחון לא כמה ידידים נשארו לישראל, אלא שאלה קשה יותר: האם אנחנו עדיין מנסים להשפיע על ההחלטות שיעצבו את עתידנו, או מסתפקים בהיערכות למצב שבו אחרים יקבלו אותן בלעדינו?

פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל