בין איראן לקואליציה: הדילמה הגדולה של גדי איזנקוט

כל הנורות מהבהבות: איזנקוט עלול ללכת לממשלת מיעוט שתישען על 19 מבקשי נפשה של המדינה ואוהדי טרור, ברמות שונות של אהדה, ואולי גם ממשלה עם החרדים האשכנזים. ברית משרתים שכזאת.

אין מה לתמוה על "נאום הניצחון" שנכתב לאיזנקוט - בעיניו תוצאות הבחירות הן ניצחון, מפני שסיסמת "ממשלת הרוב הציוני" שבתעמולת הבחירות שלו לא היתה אמיתית.

הוא עלול להקים ממשלה שלא תוכל להיות ממשלה ציונית. הרי ממשלה שתהיה חייבת את קיומה לתמיכת 19 אסלאמיסטים, קומוניסטים ופשיסטים למיניהם, נציגי המפלגות שהציבור הערבי ואולי קטאר וטורקיה שלחו לכנסת, תהיה הרבה דברים מסוכנים - ציונית או ליברלית היא לא תוכל להיות.

בהנהגת איזנקוט, ציונים טובים עלולים לנסות להקים ממשלה שכדי לשרוד תהיה בהכרח אנטי־ציונית. השוליים האנטי־ציוניים הפועלים במחוזות של המרכז־שמאל משדלים אותו לרדת לשפל הזה, וחיוני לעצור אותם.

השפעת השוליים האלה על ממסדים מבוססים - ביטחוניים, משפטיים, אקדמיים ואחרים - היא תופעה ותיקה שהחמירה לאחרונה. הם יכולים להשפיע ולהצליח במשימתם להשעין את ממשלת ישראל על 19 קנים רצוצים, מפני שהם היחידים במחנה המרכז־שמאל שיש להם איזושהי מחשבה פוליטית עקבית ומפותחת. כמעט אין מי שיתנגד להם מתוככי הריק המחשבתי השורר במחנה המרכז־שמאל.

הממסדים שאיזנקוט מייצג אינם מסוגלים להבחין כראוי בין האויבים המאיימים על ישראל כולה לבין יריבים פוליטיים המתחרים איתם על השליטה בישראל. שיפוט המציאות והבידול בין טוב לרע השתבשו והתקהו אצלם, וזה עלול להוליך אותם להקים ממשלה מסוכנת. את זה חיוני למנוע.

איזנקוט קרא מכל מודעת חוצות כי "ישראל חייבת לנצח". אבל אם תוקם ממשלה בתמיכת ה־19, ישראל עלולה לדדות מתבוסה לתבוסה על קביים של ברית פוליטית מפוקפקת. חמאס ישרוד בעזה וריקבון הטרור יחזור להתפשט שם. איזנקוט יגיע להסכם־דמה על נסיגה מאזור הביטחון בלבנון, שישוּוק בנכלוליות כמו ההסכם של אולמרט במוצאי מלחמת 2006. הוא ייסוג מכתר החרמון ומרצועת הביטחון בגולן.

עם ממשלה כמו זו שהוא עלול להקים אין לו דרכים חלופיות, והרי הוא עצמו חשף תוכניות דומות במהלך המלחמה וגם במערכת הבחירות. קשה להבין איך תומכיו יְיַשבו בין כל זה לבין תעמולת הניצחון.
אבל אפילו הדברים החשובים האלה מתגמדים לעומת האסון שעלול להתרחש מול איראן.

המשטר האסלאמיסטי הוא חיה פצועה שוחרת נקם והישרדות. בעיניו החזקת נשק גרעיני היא מפלטו היחיד. טראמפ ונתניהו תכננו כנראה לתקוף אותו אחרי הבחירות בארה"ב השבוע.

מתקפה על הר המכוש ועל תשתיות ומתקנים אחרים היא פעולת מנע חיונית, הגנה בעוד מועד. המשטר שם תלוי על בלימה, ויש להניח ששתי המדינות גם מתכננות פעולות לקידום אובדנו.

איזנקוט, לעומת זאת, הסביר שאי אפשר להצליח באיראן. הכל בניסוחים מפותלים וביורוקרטיים, שחמקו מתודעת הציבור - אבל שורתם התחתונה היא בעצם סבילוּת מול איראן מתגרענת. לפני המלחמה, ב־2022, הוא אמר בראיון שהיציאה מהסכם אובמה־איראן היתה שגיאה אסטרטגית. ברור אפוא שעכשיו הוא עלול לגרום לנו להחמיץ הזדמנות להיחלץ מסכנה אסטרטגית.

נתניהו יקרא לכולם להתחבר כדי לנצל את שעת הכושר בוושינגטון ולהכות את המשטר באיראן. מצד אחד, סביר שאיזנקוט יסרב, מפני שהוא חושש ממתקפות שמאלניות כגורלו של גנץ, ומפני שהוא חותר לבצר את הממסדים ההגמוניים שהוא מייצג, למסגר "סיום מלחמה" כ"ניצחון" נוסח 2006 ולעצור את המתקפה באיראן. מצד שני, איזנקוט יודע שרוב הציבור רוצה בהשלמת המלאכה באיראן. לכן איזנקוט תמך פומבית ב"שאגת הארי". לפיכך, תומכיו חייבים לדרוש ממנו חבירה, ולוּ זמנית, לשם מתקפה על איראן.