לשבור את החרם: הציבור אמר את דברו, עכשיו תורם של המנהיגים

היום שאחרי הבחירות הוא לא יום הכיפורים של הסוקרים דווקא, אלא של התקשורת בישראל. קל יותר לגמד את הלילה הזה לכשל בסיקור נטיית הלב של הציבור הישראלי, אבל מדובר במגמה עמוקה הרבה יותר, שמלמדת על הפער שבין האולפן (כשם קוד) לרחוב הישראלי. זה הורגש בימי המלחמה ביתר שאת, עם הקמפיין החד-ממדי לשחרור החטופים בכל מחיר, דרך קמפיין הדה-לגיטימציה היומיומי נגד הממשלה היוצאת ושריה ועד לתחושת "הרוב איתנו" לאורך ארבע השנים האחרונות.

החל ממחאות הרפורמה המשפטית וכלה בביקורת על ניהול המלחמה - רוב הציבור היהודי-ישראלי הביע בבחירות האלה תמיכה בליכוד כמפלגה הגדולה ביותר, לפני ישר של איזנקוט, ותמיכה גדולה יותר בגוש הימין על פני גוש השינוי.

לצד שני ההישגים האלה שרושם נתניהו, הימין ירד במספר המנדטים בהשוואה לבחירות הקודמות, ולנתניהו אין יכולת להרכיב ממשלה נוספת על בסיס השותפות הקיימות. ולכן נוסיף כוכבית: גוש השינוי לא ניצח אמש, אבל גם גוש הימין לא ניצח הבוקר, ושאלת הרכבת הממשלה הבאה נותרה פתוחה.

אם נצרף למספרים הגדולים של הליכוד וגוש הימין את העובדה שבראש יחד וישראל ביתנו עומדים אנשים שטוענים בתוקף שהם בעלי עמדות ימניות, הרי שרוב העם רוצה ממשלה שמובילה מדיניות ימין.

אלא שגם במערכת הבחירות הזו, הסיבה והמסובב היו בנימין נתניהו - מי שנותנים בו אמון לארבע שנים נוספות ומי שרוצים בכל מחיר להזיז אותו מהמגרש. לאיזנקוט, בנט וליברמן אין מבחינה מספרית את היכולת לעשות זאת בלי המפלגות הערביות, שכבר הודיעו שיתנו את ידן לכל מהלך שיחליף את הממשלה הקיימת.

איזה חרם יישבר ראשון?

לכן, השאלה הגדולה ביותר הבוקר היא מה חזק יותר - החרם על נתניהו של איזנקוט, בנט וליברמן, או החרם על המפלגות הערביות, שחבריהן לא מסוגלים לגנות את ארגון הטרור שרצח בנו 1,200 איש, נשים וטף ביום אחד.

בעיניי, אגב, התשובה ברורה, בוודאי אחרי הצטברות הנסיבות: הניסוי שכשל עם ממשלת השינוי, שלא הצליחה לעסוק בנושאי ביטחון, אליבא דדברי ליברמן מהשבועות האחרונים בלבד, וטבח שבעה באוקטובר, ששרטט כאן מחדש את גבולות הגזרה של שותפים לגיטימיים ושאינם.

החברה הערבית יצאה להצביע במספרים גדולים כדי לשים יד על ההגה של ממשלת ישראל, והצליחה לרשום הישג חסר תקדים כדי לממש את היעד. השאלה היא מי מראשי גוש השינוי יעז לשים על כף המאזניים את עתיד מדינת היהודים היחידה לטובת אתנן פוליטי קצר מועד, שהוא הזזת נתניהו מהמגרש הפוליטי.

אם יש משמעות למספרים, אחרי מיצוי הקולות בגוש השינוי-שמאל ולאור הנתונים שהתגבשו, נתניהו ושותפיו הציונים צריכים להיכנס לחדר עד שייצא עשן לבן. אגב, את יהדות התורה, שהוציאה את עצמה מגוש הימין כבר לאורך מערכת הבחירות, יהיה אפשר להקריב לטובת האחדות.

ממשלה רחבה מול האיום האיראני

נדגיש: זה רק עניין של זמן עד למערכה עצימה נגד איראן, שעדיף לנהל מתוך ממשלה רחבה. השתיקה בקרב ראשי המפלגות מלמדת על מבוכה לנוכח התוצאות, אבל גם על דפוסים ישנים בניסיון לגייס עריקים מצד לצד. ההיתכנות לכך, מודים גם בליכוד וגם אצל איזנקוט, קלושה, אבל מהרגלים ישנים קשה להיפטר.

עד למצעד הממליצים בבית הנשיא בשבוע הבא נשמע כל ספין אפשרי, למרות שהאפשרות הריאלית באמת שעל הפרק היא ממשלה רחבה או ממשלת אחדות, כשנתניהו, עם המפלגה הגדולה והגוש הגדול, מוביל אותה. אם יצליחו להתגבר על האגו, בנט, ליברמן ואיזנקוט יכולים להגיע לאירוע הזה כבלוק ואפילו למצות כך הישגים בתוך ממשלה רחבה. אפשרות שנייה תהיה להזמין את איזנקוט בלבד, בדומה לממשלה שהתרחבה אחרי שבעה באוקטובר.

כרגע נתניהו נוטה לשימור הגוש בכל מקרה, מחשש לסבב בחירות נוסף, ואם חוסר האמון יישאר גבוה בין הצדדים - הדבר עלול להוביל לבחירות חדשות מהר מאוד. לליכוד כמעט אין מה להפסיד במקרה כזה, ולגוש השינוי, שמיצה הישגים, יש המון. אבל אם נשים חישובים פוליטיים בצד - לכולנו יש מה להפסיד אם אף צד לא יתפשר בשבילנו.